ארכיון קטגוריה: נוף מולדתי

נחליאלי

נחליאלי הוא סוג של ציפורי שיר הבאות לארץ ישראל בחורף. הנחליאלים ניזונים מחרקים. מקורם דק וישר, רגליהם גבוהות, זנבם צר וארוך. הם מיטיבים לרוץ ולעוף. בלכתם הם מניעים את זנבם. המין הנפוץ ביותר אצלנו הוא הנחליאלי הלבן (Motacilla alba), החורף בכל רחבי הארץ: גבו אפור, מצחו ותחתית גופו לבנים, עורפו וחזהו שחורים.

שלום יעקב אברמוביץ (1836–1917), הידוע בשם העט מנדלי מוכר ספרים, שקד עשר שנים, מ-1862 ועד ל-1872, על כתיבת החיבור תולדות הטבע, המחולק לשלושה כרכים. החיבור שלו הוא לרוב תרגום של ספרי זואולוגיה גרמניים, אך הוא הוסיף גם קטעים משלו. הכרך השני עוסק בבעלי כנף, ויצא לאור ב-1866. בכרך זה חידש מנדלי שמות לכמה בעלי כנף. את ה-Bachstelze תרגם נחליאלי. השם מבוסס על שם המקום נחליאל, המופיע במדבר כא, יט. על הבחירה בשם כתב: "שם העוף הזה, כשם יתר בני מינו, הוא מפני שדרכו לשכון אצל נחלי מים". שאול טשרניחובסקי (1875–1943) יצא נגד חידוש זה. הוא אהב לקרוא בשמות מדויקים כל צמח וחי, וסבר שיש לקרוא לציפור זנבנוע, משום שהסימן העיקרי שלה הוא ניע זנבה הארוך. השם זנבנוע מבוסס על שם הציפור ברוסית.

יוסף ויתקין – המנהל הראשון של בית הספר בכפר תבור

יוסף ויתקין נולד בעיירה מוהילב שברוסיה הלבנה ב-1876. האב שמעון ויתקין ניהל חדר, ששולבו בו לימודי קודש בלימודי ההשכלה הכללית. הבן יוסף מעולם לא למד במסגרת פורמלית, ועל חינוכו נאבקו זה בזה הסב חסיד חב"ד והאב המשכיל. בנערותו למד יידיש, עברית, רוסית, גרמנית, וצרפתית ואף מדעי הטבע. הוריו של ויתקין נחרדו כאשר ביקש בנם את רשותם לעזבם ולעלות לארץ ישראל. ויתקין, שכיבד את הוריו כל ימי חייו, לא רצה לנטוש אותם ללא ברכת הדרך. זמן רב ניסו ההורים למנוע את רוע הגזירה עד שמיעט לדבר וגזר על עצמו תענית. בסופו של דבר התגברו על דאגתם, העניקו לו את ברכתם, והוא עלה ארצה לבדו בגיל 21 בשנת 1897. עבודתו הראשונה בארץ הייתה סבל ביקב של ראשון לציון. אך במהרה נעשה מורה, וב-1898 החל ללמד בבית הספר בגדרה. לאחר מכן התמנה למנהל בית הספר שם. מגדרה הוא עבר לראשון לציון כדי לנהל את בית הספר שם. להמשיך לקרוא

אורליה (ארנקה) פולק – אשת סוד במחלקה הפוליטית באושוויץ

המחלקה הפוליטית באושוויץ, שהייתה ממוקמת בבניין של מטה האס-אס, הייתה המרכז האדמיניסטרטיבי של כל המחנות בשלזיה עילית שבפולין. כל ההתכתבות של מחנה אושוויץ עברה במחלקה מיון. נשים יהודיות דוברות גרמנית עבדו במחלקה הפוליטית בתפקידי מזכירות. היו להן תנאים טובים משהיו לשאר האסירות, שכן האס-אס דאג לסביבה תברואתית נאותה יותר לאסירות שעימן בא במגע יומיומי. אחרי הכול לא רצו אנשי האס-אס להידבק במחלות שהשתוללו במחנה. אותן נשים לבשו שמלות אסירות אפורות וסינרים, ועטו על ראשן מטפחות לבנות. הנשים שעבדו בשביל האס-אס שוכנו באושוויץ בבניין המטה, בניין דו-קומתי גדול, ולא בבירקנאו. אסור היה שתימצא כינה אחת על הנשים, מפני שהכינים היו הגורם העיקרי להתפשטות מגפת הטיפוס, שהשתוללה בבירקנאו. להמשיך לקרוא

הנחלת העברית ברשת בתי הספר תרבות

תרבות הייתה רשת בתי ספר עבריים ציוניים, שפעלה בארצות מזרח אירופה, ובייחוד בפולין, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. שפת ההוראה בבתי הספר של רשת תרבות הייתה עברית. אך בבתים שבאו מהם התלמידים לא תמיד דיברו עברית. במאמר הזה אראה כיצד הנחילו את העברית בבתי הספר של רשת זו, ובעיקר בכיתות הנמוכות.

 

לקריאת המאמר לחץ כאן.

שלום (דני) וייס – זייפן במוסד למודיעין ולמבצעים מיוחדים

שלום וייס נולד לחנה ולחיים וייס ב-1928 בעיר דברצן שבהונגריה. הוא נפטר ממחלה ב-1963. שלום היה גרפיקאי וצייר מחונן. לפני מלחמת העולם השנייה למד גרפיקה ברומניה ואחר כך באיטליה. הוא היה ניצול שואה, שנמלט ממחנה ריכוז שהיה ממוקם בווינה לאחר שהכין לעצמו אישורים על נייר טואלט. הוא אף הכין תעודות לעוד יהודים, ובאמצעותן ברחו מן המחנה. עם שחרורו ממחנה הריכוז בדרכו ארצה נכלא במחנה בקפריסין. וגם שם עסק בסיוע לחברי ההגנה בזיוף תעודות ומסמכים. בהגיעו ארצה התגייס לצה"ל ושירת בחיל המודיעין. לאחר מכן גויס למוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים (להלן: המוסד). הוא נשלח מטעמו לפריז, ושהה בה עם אשתו ושתי בנותיו.

וייס ידע לזייף  תעודות ולאלתר בהעדר כלי עבודה ודפי נייר. מומחיותו זו אפשרה לו לזייף תעודות במחנה המעצר בקפריסין, לשם גורשה אוניית המעפילים שעימה הגיעה ארצה אחרי המלחמה. הוא פיתח שיטות שהתבססו בין השאר על שימוש בתפוחי אדמה לייצור חותמות ועל גפרורים שרופים בתור חלופה לעפרונות.

שלום וייס הוגדר במוסד גאון, והיה זייפן, שהכין מסמכים בכל תנאי שטח ומזג אוויר. כשרונו בציור אִפשר ציור קריקטורות של אנשים שעקב אחריהם המוסד בהעדר אמצעים, תמונות ויכולות אחרות לתדרוך. הציור שימש כיסוי בשביל וייס והסבר אפשרי לציוד הגרפי והאומנותי שנשא עימו במזוודה לכל מקום שנשלח אליו.

וייס  זייף דרכונים לעולים ממרוקו, שהוציאו אותם בחשאי ממנה אנשי המוסד. מאיר קנפו, שהיה ממונה על הברחת יהודים ממרוקו והעלתם לארץ ישראל, הגדיר את וייס הזייפן הטוב ביותר שהיה למוסד באותם הימים. כך קנפו מספר על מעורבתו של וייס במבצע: "היהודים הגיעו למארסיי, מסרו דרכון, קיבלו פס עלייה ארצה, הדרכונים חזרו למרוקו, וייס 'רחץ' אותם, והשתמש בהם שוב. וייס היה צייר. שכרתי לו במרוקו גלריה לציור ומאחורה הקמנו לו מעבדה קטנה. הוא לא ידע לכתוב ערבית אז גייסתי לו מורה בשם ז'ק זפרני, שהיה כותב בפתק את השם בערבית ווייס היה מעתיק בדיוק. וייס היה ממש גאון… בשיטה הזו הוא זייף 3,000 דרכונים".

וייס אף השתתף במבצע "פינאלה", המבצע ללכידת אדולף אייכמן בבואנוס-איירס שבארגנטינה. וייס פגש במקרה את אייכמן על אדמת הונגריה כאשר זה הגיע לקראת סוף המלחמה ושלח את מרבית הקהילה היהודית למותה. וייס נקרא לארגנטינה משליחותו באירופה. במהלך המבצע היה אחראי על הכנת תעודות מזויפות לכל אנשי הצוות ולאייכמן עצמו.

וייס המשיך בלימודי הציור בעת שהיה בשליחות בצרפת, ושם המציא שיטה לציור על גבי זכוכית. את הזכויות להמצאה זו העניק וייס לממשלת צרפת. ועל שיטות ציור אלו זכה לפרסים בולטים וחשובים.

NP_035578_10

שלום (דני) וייס

יוסף באו – הזייפן של המוסד

יוסף באו היה צייר, מאייר, גרפיקאי, קריקטוריסט ומחלוצי האנימטורים בארץ. הוא נולד ב-1920 בקרקוב שבפולין ונפטר בישראל ב-2002. בשנת 1938 החל ללמוד אומנות פלסטית באוניברסיטת קרקוב, אך מלחמת העולם השנייה קטעה את לימודיו. אבל בלימודיו הספיק ללמוד קליגרפיה של אותיות גותיות, ובזכות זאת ניצלו חייו. להמשיך לקרוא

שמות של ילדים שנולדו לבני העלייה הראשונה – מקרה בוחן כפר תבור

במאמר זה אסקור את שמות הילדים שנולדו למשפחות המייסדים בכפר תבור. אתמקד בעיקר בשמות החדשים, שלא היו מקובלים בגולה. רוב השמות היו שמות מסורתיים. אך היו שמות שסימלו את יצירתם של העברי החדש בארץ, שייצגו באמצעות שמם את התחייה הלאומית. ושמות אחרים היו קשורים להתיישבות בארץ ולעבודת השדה.

לקריאת המאמר לחצו כאן.

חנה (בעלול) יזרעאלי – המורה הראשונה בכפר תבור

חנה יזרעאלי נולדה בעיר פלובדיב שבבולגריה בשנת 1891. היא עלתה ארצה בשנת 1894. יזרעאלי למדה בבית ספר עברי לבנות בנווה שלום בהנהלתה של רוזה יפה, אחותו של הרופא הלל יפה. בבית ספר זה הוכשרה למעשה יזרעאלי לשמש מורה לשפה העברית ביישובים שנוסדו בגליל התחתון. ובתום הלימודים בשנת 1903 נשלחה ללמד בכפר תבור.

להמשיך לקרוא

עדלאידע

עדלאידע היא כינוי מקובל להילולת פורים, הכוללת תהלוכות ושעשועים בהמון, קרנבל עממי. תהלוכת העדלאידע הראשונה בארץ נערכה בתל אביב ב-1912 ביוזמתו של אברהם אלדמע, אומן ומורה לאומנות בגמנסיה הרצלייה. בתהלוכה זו הייתה של תלמידים מחופשים, שצעדו לאורך רחובה הראשי של העיר רחוב הרצל. התהלוכות בשנים שלאחר מכן כבר היו מתוכננות, ומסלולן היה ארוך יותר. המיצגים בתהלוכות כללו  נושאים לאומיים, כגון העליות לארץ, חלוצים וחלוצות, שבטי ישראל, לצד נושאים פורימיים.

השם שניתן לאותה תהלוכה היה קרנבל. בשנת 1932 הוחלט להכריז על תחרות לשם עברי למילה הלועזית קרנבל. עיריית תל אביב הקימה ועדה מיוחדת של אנשי עט, וזו קיבלה מן הציבור לא פחות מ-253 הצעות שונות, ובהן 209 שמות עבריים לתהלוכת המסכות. חיים נחמן ביאליק הציע את השם פּוּרָה, שאול טשרניחובסקי הציע את השם אסתורת, ואברהם שלונסקי הציע את השם צהלולה. השם שהתקבל בסופו של דבר היה עדלֹידע, והוא לא היה אחד מהשמות שהציע הציבור, כי אם הצעתו של חבר הוועדה הסופר י"ד ברקוביץ.

השם עדלֹידע מורכב משלוש מילים: עד לא ידע, לפי אמרה של רבא בתלמוד הבבלי, מסכת מגילה ז' ע"ב: "חייב איניש לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", כלומר צריך אדם לשתות בפורים עד שלא ידע להבדיל בין ארור המן לבין ברוך מרדכי. יש בשם עדלידע מין חיקוי לשם אולימפיאדה. אך, הייתה התנגדות לשם זה. היו שאמרו שלפי חוקי ההברה העברית אי אפשר לקבלו, כי מדובר בברבריסמוס לשוני. היו שהתמרמרו שהשם שנבחר היה של חבר בוועדה לקביעת השם שיחליף את השם קרנבל. למערכות העיתונים בארץ הגיבו תגובות רבות נגד השם עדלידע, למשל בעיתון דואר היום מ-25 בפברואר 1932 כתב הקורא ש' לבונסקי: "טובי סופרנו כאבו וילדו את… 'עדלידע'! קשה מאוד להתרגל לשם הזה. למי שיש לו בפיו שיניים כואבות, רחמנא ליצלן, אינני מיעץ אפילו להתחיל להתרגל לזה! השאר לנו 'עדלידע' בבחינת נר חנוכה: לראותם לבד ולא להשתמש בה!"

בית ספר תרבות בעיירה לנין

העיירה לנין ממוקמת במחוז הומל שבבלארוס. בעיירה לנין גרו 1,000 יהודים. בעיירה היה בית ספר עברי. בית ספר תרבות הוקם בעיירה לאחר מלחמת העולם הראשונה, והיה מסונף למרכז התרבות בוורשה. בית ספר תרבות היה בית ספר עברי וציוני, ושפת ההוראה בו הייתה עברית. בכל שנה למדו בו כ-150 ילדים ב-4–5 כיתות. המורים היו לרוב בני ערם אחרות, ונשלחו לעיירה מטעם מרכז התרבות בוורשה חוץ מהמורה א"ל זייציק, שנמנה עם תושבי העיירה, ולימד קרוב ל-50 שנה. לאחר סיום בית ספר תרבות המשיכו בעלי היכולת והאמצעים ללמוד בגימנסיה העברית בפינסק, בסמינר למורים בווילנה או בבית הספר המקצועי אורט שבבריסק.

אחרי הלימודים נפגשו בני הנוער במועדון תרבות, ובו היה אפשר לקרוא עיתונים וירחונים בכל מיני שפות. בו גם נערכו אסיפות והרצאות מפי שליחים מארץ ישראל. ליד המועדון הייתה ספרייה עשירה. רוב הספרים בה היו בעברית וביידיש. עם העברת השליטה לסובייטים ב-1939 נהפך בית הספר העברי למוסד סובייטי, ושפת הלימוד בו הייתה יידיש.

הגרמנים כבשו את לנין ב-18 ביולי 1941. ב-10 במאי 1942 הוקם בלנין גטו. הגטו עצמו חוסל ס-13 באוגוסט 1942. כוחות צבא ומשטרה רצחו את 1,100 יושביו בבורות מחוץ לעיירה. אחד הנרצחים היה מנחם מנדל גלנסון. אביו צבי יקותיאל היה סוחר, ונשוי לחיה-שרה. סבו ר' ישראל גלנסון היה הגבאי של בית הכנסת של העיירה. למנחם מנדל, יליד 1930, היו שישה אחים: אריה (לייב), יליד 1913; חיים, יליד 1917; רחל, ילידת 1920; שלמה, יליד 1924; אליעזר (לייזר), יליד 1926, ואהרן גלינסון, יליד 1914, שרד במלחמה, ועלה לארץ ישראל. אריה, חיים, שלמה ואליעזר נהרגו בעת שברחו ממחנה העבודה הנצביץ'. ב-1938, כשהיה מנחם מנדל תלמיד כיתה בי"ת בבית הספר בלנין, כתב בחוברת ד' של כתב העת עולמי הקטן, שיצא לאור בי"ח אייר תרצ"ו (10 במאי 1936) איך התחילו ילדי לנין ללמוד עברית. כך הוא מספר:

עיירתנו לנין היא קטנה. בלנין יש בית ספר עברי בן ארבע מחלקות. עד השנה הזאת תלמידי בית הספר דיברו יהודית. השנה התחילו תלמידים לדבר עברית.

איך זה נעשה? מדודגרודק באו שלושה תלמידים מאגודת "בני יהודה". הילדים התאספו, וגם אני הייתי בתוכם. נשבענו לדבר רק עברית. כעבור כמה ימים נסעו התלמידים מבני יהודה בשלום. כמעט כל הילדים התחילו לדבר עברית. עכשיו יש כבר ארבעים ילד השייכים לאגודת "בני יהודה" ומדברים רק עברית.