נקודת ראותשני דברים פוגמים בטקסט: חזרות וסטיות מהעיקר. במאמר הזה אראה שגם בימי הביניים סטיות וחזרות הפריעו להבנת הדברים ולהטמעת המסר שלהם. הראיה לכך היא שפנה תלמיד של אבן עקנין אליו וביקש ממנו לתמצת את הפירוש הארוך של גלינוס לאפוריזמים של היפוקרטס. הסיבה הייתה שאופן כתיבתו של גלינוס מסורבל מאוד ומלא חזרות.
לקריאת המאמר לחצו כאן.
אליעזר בן יהודה הוא שחידש את המילה חייל. היא הופיעה לראשונה בסוף המאה ה-19. לפני כן היה נהוג להשתמש בביטוי "איש צבא". למשל, ביצירה "יוסף טרומפלדור" של יוסף חיים ברנר כתוב: "את עצמו ראה באחרית-הימים עומד על הגבעה והוא גם אז איש-צבא. רק איש-צבא". ואילו במקרא היה מקובל הביטוי איש חיל להוראת חייל או אדם הראוי לשרת בצבא, כלומר לוחם טוב, חזק ואמיץ, כגון "וַיַּכּוּ אֶת-מוֹאָב בָּעֵת הַהִיא כַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ כָּל-שָׁמֵן וְכָל-אִישׁ חָיִל וְלֹא נִמְלַט אִישׁ" (שופטים ג, כט). במילון הלשון העברית הישנה והחדשה של בן-יהודה כתוב כך: "אחד מאנשי הצבא, נהוג בדבור העברי בא"י, וכבר השתמשו בו הרבה בספרות העברית". אליעזר בן-יהודה בחידושו הושפע מן המילה הערבית خيال (קרי: חַ'יַאל), שפירושה פרש, איש צבא מחיל הרוכבים.
בימי תור הזהב של יהודי ספרד גברה השפעת הערבית על הלשון העברית. המתרגמים הגדולים, ובעיקר בני תיבון, נזהרו אומנם משאילת מילים מערבית, אך תרגומיהם היו לרוב תרגום כצורתו, מילוליים. ולפיכך נאלצו ליצור מילים עבריות חדשות, מונחים בעיקר, ברוח הערבית. עיקר השפעת הערבית בימי הביניים הייתה לא בהשאלת מילים, אלא בהרחבת הלשון וגם בצמצומה באפיקים מסוימים: הרחבה – יצירת מונחים רבים מופשטים, כגון איכות וכמות, וריבוי תארים שנגזרו משמות, כגון גשמי, רוחני וחומרי; דרכי הבעה מסוימים במחקרים דתיים ופילוסופיים – יש בהם משום הרחבה וצמצום כאחד, וטביעותם ברוח הלשון הערבית מנעה את סגנון התרגומים התיבוניים מהיות דוגמה לסגנון עברי בתקופות שלאחר כך.
בתקופת ימי הביניים שאלה העברית מן הערבית כשלושים מילים, כגון אקלים, מרכז, חוקן, צדף, צמג, אופק, משמש, צבר וקוטר. את רוב המילים הערביות שחדרו ללשון העברית בשני הדורות האחרונים יש לזקוף לזכות אליעזר בן-יהודה, כגון אבזם, אדיב, בורג, בטנה, במיה, טפיל, חושחש, תיל, רשמי, תאריך, תמרון (בערבית تمرين תרגיל), תעריף (בהשפעת הפועל عرف ידע, הכיר), צמיג (על פי המילה صمغ גומי), מחסן (בערבית مخزن), ומכאן מחסנאות, מחסנאי ומחסנית, סבון וריבה (על פי הערבית مربى = ממרח מתוק עשוי מפירות מבושלים בסוכר או בדבש). מובן מאליו שמילים המציינות מושגים ערביים מיוחדים עברו אל העברית בצורתן הערבית: שיח', מופתי, סלטאן, בדווי, רמדאן, קוראן ומֻכְתר (ראש הכפר הערבי). ומהלשון הערבית המדוברת באו לנו מילים דיאלקטיות, כגון זִפְתְּ, מבסוט, צ'יזבאט, טִיאַרַה (עפיפון), מילת הזירוז יאללה וחלס (חסל).
הגניזה הקהירית היא אוסף גדול של כתבי יד וספרים יהודיים שנכתבו בין המאה התשיעית למאה ה-19, ונשמרו בגניזה בעליית הגג של בית הכנסת "אבן עזרא" בקהיר. מתפלליו נהגו מנהג ארץ ישראל הקדום, ובו הורו תורה הרמב"ם, ר' אברהם בנו וגדולים אחרים. בית כנסת זה נבנה ב-882 על תילה של כנסייה קופטית, שנמכר ליהודים. אומנם ב-1890 חוּדש הבניין, אבל עליית הגג נשארה כמות שהייתה. העלייה היא בקצה עזרת הנשים, ואין בה לא חלונות ולא דלת, וניתן להגיע אליה רק בסולם דרך חור גדול שבצידה. כל השנים גנזו יהודי הקהילה במקום לא רק את ספרי התפילה והלימוד שבלו ונשחתו, אלא גם מסמכים משפטיים – כתבי בית דין – כלכליים – אגרות ושטרות – רשימות שמיות, קטעי פנקסים ומכתבים, מתוך יחס של כבוד לכל שנכתב באות עברית. האקלים היבש של מצרים סייע להשתמרות הכתבים.
להמשיך לקרואעם התפשטות האסלאם תפסה הערבית בהדרגה את מקומה של הארמית. ומראשית המאה התשיעית הייתה לשפת היום-יום גם בין היהודים בכל ארצות כיבושי האסלאם. מתוך כך נוצרה גם ספרות ענפה ומגוונת מאוד בלשון הערבית, שמקורה ברצון המחברים השונים להחדיר את יצירתם לכל שכבות העם. עם זאת, נשארה העברית שפת הקודש ושפת התרבות הלאומית. רוב הספרות הערבית-יהודית נכתבה באותיות עבריות ובערבית בינונית.
להמשיך לקרואהמילה פרחח נזכרת בספר איוב (ל, יב): "עַל-יָמִין, פִּרְחַח יָקוּמוּ: רַגְלַי שִׁלֵּחוּ; וַיָּסֹלּוּ עָלַי, אָרְחוֹת אֵידָם". מילה זו יחידאית במקרא, המציינת, כנראה, אדם צעיר. שורש השם הוא "פרח", וממנו נגזרות מילים, כגון פרחי כהונה ואפרוח. ראב"ע, למשל, כתב על אתר: "פרחח – קטנים; כאשר הם פורחים". גם רד"ק ראה במילה פרחח אדם צעיר בכותבו על אתר: "'על ימין פרחח יקומו' (איוב ל, יב) בהכפל הלמ"ד ופירושו הקטנים והנערים יקומו על ימינו ללעוג עליו. וכן נקראו קטני העופות 'אפרוחים': 'אפרוחים או ביצים' (דברים כב, ו), וכן בדברי רבותינו ז"ל (יומא א, ז): 'פרחי כהונה' והם בני הכהנים והנערים". על סמך הפסוק באיוב התפתחה המשמעות של אדם ריקן וקל דעת. למשל, קארל צ'אפק בחיבורו הנס במגרש כותב כך: "… ובסוף הודה מקרב לב, כי הוא היה נער טוב ומנומס ולא פרחח שכזה, כמו צעירים רבים בימינו".
אך שלא כמו הפירושים שהובאו, רב סעדיה ראה במילה פרחח פרח. הוא תרגם פרחח 'עכאריש', והסביר שם את תרגומו: "ואלעכרש הוא נוע מן אלשוך" [=ואלעכרש הוא ממיני הקוצים]. במילונות הערבית כתוב כך: "אלעכרש נבאת שבה אלת'יל כ'שן אשד כ'שונה מן אלת'יל תאכלה אלארנב" [=אלעכרש צמח דומה ליבלית, קשיח, קשיחותו גדולה מן היבלית; משמש מאכל לארנבות]. בשם עכריש ידועים צמחים שונים, ובהם: מין של חרשף (כינוי לצמחים דמויי ארטישוק) או צמחים זיפניים, כגון בר עכנאי זיפני (Echiochilon fruticosum) או דבקה זיפנית (Galium aparine).
המילית נא מופיעה במקרא כמילית עזר כארבע מאות פעם. היא מתבארת ברוב המקרים כלשון בקשה. במקצתם – כמילה שאין בה תוכן מיוחד, כמו אפוא, אכן. כבר אמרו בתלמוד: "אין נא אלא לשון בקשה" (ברכ' ט)
לפי מילון התנ"ך של שטיינברג, נא היא מילת קריאה, הבאה לעורר ולהטות לחפצו את זולתו, כגון "שא נא עיניך" (בראשית יג יד); "הבט נא השמימה" (שם טו ה). וכן היא באה לחזק את מילת הבקשה אנא, כגון "אנא שא נא פשע אחיך" (בראשית נ, יז). ותמיד היא באה לתת לדברים טעם של בקשה, כגון "איעצך נא עצה" (מ"א א, יב) – עניינו הבה שמעי לעצתי. ויש שהמדבר מזרז את עצמו במילת נא, כגון "אסרה נא ואראה" (שמות ג, ג). אם נא עניינו כמו לוּ, המתנה על הדבר המבוקש, כגון "אם נא מצאתי חן בעיניך" (בראשית יח, ג). ויש שבאה מילת נא רק כדי להטעים את הדיבור לשומע, כגון "הנה נא ידעתי כי אשת יפת מראה את" (בראשית יב, יא). אפשר לראות שאין במילון זה פירוש הקשור לזמן. גם במילון בן-יהודה אין משמעות של כעת, עכשיו.
אבן ג'נאח בספר השורשים מבאר שפירוש המילית נא הוא או עתה או בקשה. כאשר מבקש אהרן ממשה להתפלל עבור מרים "אל נא תהי כמת…" (במדבר יב, יב) פירש ג'נאח את נא כלשון תחינה ובקשה. בדברי משה "אל נא רפא נא לה" (שם, יג) הוא ביאר את ההופעה הראשונה של המילה לשון בקשה, ואת השנייה עתה, כלומר "בבקשה רפא עתה לה". לעומת זאת, ראב"ע מעדיף לפרש את כל ההופעות של המילה "נא" באותה משמעות. כך כתב ראב"ע בפירושו לשמות ד, יג: "…כבר פירשתי כי כל נא במקרא כמו עתה. וככה 'דבר נא באזני העם' (שמות יא, ב), 'שמע נא יהושע' (זכריה ג, ח), 'יומת נא את האיש הזה' (ירמיה לח, ד), 'אוי נא לנו כי חטאנו' (איכה ה, טז)". ראב"ע מסביר בשיטתיות את כל ההופעות של המילה "נא" בלשון "עתה" בלבד.
רס"ג אינו מתרגם כלל את המילית נא, מפני שלטעמו היא איבר אנקליטי ללא הטעמה מִשל עצמו. כלומר מילית זו אינה תורמת כלל להבנת המשפט, ולכן אפשר להשמיטה.
המקרא משופע באזכורים של הצומח הארץ-ישראלי. שאלת זיהוי הצומח המקראי העסיקה את הפרשנים, את המתרגמים ואת החוקרים במרוצת השנים, מימי חז"ל ועד העת החדשה. חז"ל היו הראשונים שהתמודדו עם שאלת הזיהוי של צמחי המקרא. בספרות חז"ל יש תיאורים מורפולוגיים של הצמחים ופֵרותיהם, שבהם אפשר להסתייע לשם שחזור וזיהוי. לעיתים אפשר לדלות מספרות חז"ל אינפורמציה מדויקת על הצמחים הנזכרים בתנ"ך. תרגומי המקרא הקדומים, השבעים, אונקלוס, יונתן, הוולגטה והפשיטא, התמודדו גם הם עם שאלת זיהוי הצומח שבמקרא בבואם לתרגם את המקרא. גם פרשני המקרא שבימי הביניים תרמו רבות לזיהוי צמחי המקרא, וראש לכולם רס"ג.
להמשיך לקרואעל תרגום המונח קריסיס לעברית
היפוקרטס (460–370 לפנה"ס (?), המכוּנה בספרות הערבית אבוקראט או בקראט, נחשב לגדול הרופאים של יוון העתיקה, אשר השפיע על התפתחות תורת הרפואה שאחריו. הוא כונה אבי הרפואה. אחד העקרונות ברפואה ההיפוקרטית היה ה'קריסיס' (krisis). 'קריסיס' הוא השלב הקריטי במחלה, שלב ההכרעה, ובו ניכר בעליל המאבק בין הטבע לבין המחלה, שתוצאותיו או שהחולה יתגבר על המחלה או שימות. ה'קריסיס' תורגם לערבית 'בחראן' (بحران). זהו הפירוש במילונות הערבית: "البُحْران (طب) تغيّر مفاجئ يحدث لمريض الحُمّى الحادّة، يصحبه عرق غزير وانخفاض سريع في درجة الحرارة" [='אלבחראן' (מונח ברפואה) הוא שינוי פתאומי, שמתרחש לחולה הקדחת החדה, ומלווים אותו זיעה מרובה וירידה מהירה בדרגת החום].
להמשיך לקרואמג'דרה היא מאכל מזרחי, העשוי מאורז או מבורגול ועדשים. מקור המילה מג'דרה הוא ערבית. השורש הוא ג'ד"ר. בבניין ראשון جَدِرَ הפירוש הוא חלה באבעבועות, כוסה באבעבועות. וגם בבניין שני הפירוש הוא חלה באבעבועות. ובבינוני פעול של בניין שני (مُجَدَّر) הפירוש הוא נגוע בסימני אבעבועות. והתבשיל אכן נראה בגלל העדשים שהוא מכוסה באבעבועות.
המג'דרה היא מאכל אהוב הן בקרב היהודים הן בקרב הלא יהודים. במצרים היו היהודים מבשלים בימי חמישי מג'דרה, כי יום חמישי הוא יום כביסה. ולא היה זמן להכין אוכל, ומאכל זה אינו מסובך להכנה. אצל היהודים הפרסים נהגו לאכול מג'דרה בחג השבועות. הוסיפו לאורז לא רק עדשים, אלא עוד קטניות כמו לוביה. ולכבוד שבועות הוסיפו גם מעדני חלב, כגון יוגורט, שמנת ואשל. ואילו בקרב ערביי יפו והמשולש מקובל לאכול את המג'דרה באורז עם עדשים ירוקות קטנות. אך בקרב ערביי צפון הארץ המג'דרה עשויה מבורגול במקום האורז.
נקודת ראות 