ארכיון קטגוריה: ערבית יהודית

השפעת הערבית על העברית

בימי תור הזהב של יהודי ספרד גברה השפעת הערבית על הלשון העברית. המתרגמים הגדולים, ובעיקר בני תיבון, נזהרו אומנם משאילת מילים מערבית, אך תרגומיהם היו לרוב תרגום כצורתו, מילוליים. ולפיכך נאלצו ליצור מילים עבריות חדשות, מונחים בעיקר, ברוח הערבית. עיקר השפעת הערבית בימי הביניים הייתה לא בהשאלת מילים, אלא בהרחבת הלשון וגם בצמצומה באפיקים מסוימים: הרחבה – יצירת מונחים רבים מופשטים, כגון איכות וכמות, וריבוי תארים שנגזרו משמות, כגון גשמי, רוחני וחומרי; דרכי הבעה מסוימים במחקרים דתיים ופילוסופיים – יש בהם משום הרחבה וצמצום כאחד, וטביעותם ברוח הלשון הערבית מנעה את סגנון התרגומים התיבוניים מהיות דוגמה לסגנון עברי בתקופות שלאחר כך.

בתקופת ימי הביניים שאלה העברית מן הערבית כשלושים מילים, כגון אקלים, מרכז, חוקן, צדף, צמג, אופק, משמש, צבר וקוטר. את רוב המילים הערביות שחדרו ללשון העברית בשני הדורות האחרונים יש לזקוף לזכות אליעזר בן-יהודה, כגון אבזם, אדיב, בורג, בטנה, במיה, טפיל, חושחש, תיל, רשמי, תאריך, תמרון (בערבית تمرين תרגיל), תעריף (בהשפעת הפועל عرف ידע, הכיר), צמיג (על פי המילה صمغ גומי), מחסן (בערבית مخزن), ומכאן מחסנאות, מחסנאי ומחסנית, סבון וריבה (על פי הערבית مربى = ממרח מתוק עשוי מפירות מבושלים בסוכר או בדבש). מובן מאליו שמילים המציינות מושגים ערביים מיוחדים עברו אל העברית בצורתן הערבית: שיח', מופתי, סלטאן, בדווי, רמדאן, קוראן ומֻכְתר (ראש הכפר הערבי). ומהלשון הערבית המדוברת באו לנו מילים דיאלקטיות, כגון זִפְתְּ, מבסוט, צ'יזבאט, טִיאַרַה (עפיפון), מילת הזירוז יאללה וחלס (חסל).

הגניזה הקהירית

הגניזה הקהירית היא אוסף גדול של כתבי יד וספרים יהודיים שנכתבו בין המאה התשיעית למאה ה-19, ונשמרו בגניזה בעליית הגג של בית הכנסת "אבן עזרא" בקהיר. מתפלליו נהגו מנהג ארץ ישראל הקדום, ובו הורו תורה הרמב"ם, ר' אברהם בנו וגדולים אחרים. בית כנסת זה נבנה ב-882 על תילה של כנסייה קופטית, שנמכר ליהודים. אומנם ב-1890 חוּדש הבניין, אבל עליית הגג נשארה כמות שהייתה. העלייה היא בקצה עזרת הנשים, ואין בה לא חלונות ולא דלת, וניתן להגיע אליה רק בסולם דרך חור גדול שבצידה. כל השנים גנזו יהודי הקהילה במקום לא רק את ספרי התפילה והלימוד שבלו ונשחתו, אלא גם מסמכים משפטיים – כתבי בית דין – כלכליים – אגרות ושטרות – רשימות שמיות, קטעי פנקסים ומכתבים, מתוך יחס של כבוד לכל שנכתב באות עברית. האקלים היבש של מצרים סייע להשתמרות הכתבים.

להמשיך לקרוא

הספרות בערבית יהודית

עם התפשטות האסלאם תפסה הערבית בהדרגה את מקומה של הארמית. ומראשית  המאה התשיעית הייתה לשפת היום-יום גם בין היהודים בכל ארצות כיבושי האסלאם. מתוך כך נוצרה גם ספרות ענפה ומגוונת מאוד בלשון הערבית, שמקורה ברצון המחברים השונים להחדיר את יצירתם לכל שכבות העם. עם זאת, נשארה העברית שפת הקודש ושפת התרבות הלאומית. רוב הספרות הערבית-יהודית נכתבה באותיות עבריות ובערבית בינונית.

להמשיך לקרוא

פרחח

המילה פרחח נזכרת בספר איוב (ל, יב): "עַל-יָמִין, פִּרְחַח יָקוּמוּ: רַגְלַי שִׁלֵּחוּ; וַיָּסֹלּוּ עָלַי, אָרְחוֹת אֵידָם". מילה זו יחידאית במקרא, המציינת, כנראה, אדם צעיר. שורש השם הוא "פרח", וממנו נגזרות מילים, כגון פרחי כהונה ואפרוח. ראב"ע, למשל, כתב על אתר: "פרחח – קטנים; כאשר הם פורחים". גם רד"ק ראה במילה פרחח אדם צעיר בכותבו על אתר: "'על ימין פרחח יקומו' (איוב ל, יב) בהכפל הלמ"ד ופירושו הקטנים והנערים יקומו על ימינו ללעוג עליו. וכן נקראו קטני העופות 'אפרוחים': 'אפרוחים או ביצים' (דברים כב, ו), וכן בדברי רבותינו ז"ל (יומא א, ז): 'פרחי כהונה' והם בני הכהנים והנערים". על סמך הפסוק באיוב התפתחה המשמעות של אדם ריקן וקל דעת. למשל, קארל צ'אפק בחיבורו הנס במגרש כותב כך: "… ובסוף הודה מקרב לב, כי הוא היה נער טוב ומנומס ולא פרחח שכזה, כמו צעירים רבים בימינו".

אך שלא כמו הפירושים שהובאו, רב סעדיה ראה במילה פרחח פרח. הוא תרגם פרחח 'עכאריש', והסביר שם את תרגומו: "ואלעכרש הוא נוע מן אלשוך" [=ואלעכרש הוא ממיני הקוצים]. במילונות הערבית כתוב כך: "אלעכרש נבאת שבה אלת'יל כ'שן אשד כ'שונה מן אלת'יל תאכלה אלארנב" [=אלעכרש צמח דומה ליבלית, קשיח, קשיחותו גדולה מן היבלית; משמש מאכל לארנבות]. בשם עכריש ידועים צמחים שונים, ובהם: מין של חרשף (כינוי לצמחים דמויי ארטישוק) או צמחים זיפניים, כגון בר עכנאי זיפני (Echiochilon fruticosum) או דבקה זיפנית (Galium aparine).

המילית נא במקרא

המילית נא מופיעה במקרא כמילית עזר כארבע מאות פעם. היא מתבארת ברוב המקרים כלשון בקשה. במקצתם – כמילה שאין בה תוכן מיוחד, כמו אפוא, אכן. כבר אמרו בתלמוד: "אין נא אלא לשון בקשה" (ברכ' ט)

לפי מילון התנ"ך של שטיינברג, נא היא מילת קריאה, הבאה לעורר ולהטות לחפצו את זולתו, כגון "שא נא עיניך" (בראשית יג יד); "הבט נא השמימה" (שם טו ה). וכן היא באה לחזק את מילת הבקשה אנא, כגון "אנא שא נא פשע אחיך" (בראשית נ, יז). ותמיד היא באה לתת לדברים טעם של בקשה, כגון "איעצך נא עצה" (מ"א א, יב) – עניינו הבה שמעי לעצתי. ויש שהמדבר מזרז את עצמו במילת נא, כגון "אסרה נא ואראה" (שמות ג, ג). אם נא עניינו כמו לוּ, המתנה על הדבר המבוקש, כגון "אם נא מצאתי חן בעיניך" (בראשית יח, ג). ויש שבאה מילת נא רק כדי להטעים את הדיבור לשומע, כגון "הנה נא ידעתי כי אשת יפת מראה את" (בראשית יב, יא). אפשר לראות שאין במילון זה פירוש הקשור לזמן. גם במילון בן-יהודה אין משמעות של כעת, עכשיו.

אבן ג'נאח בספר השורשים מבאר שפירוש המילית נא הוא או עתה או בקשה. כאשר מבקש אהרן ממשה להתפלל עבור מרים "אל נא תהי כמת…" (במדבר יב, יב) פירש ג'נאח את נא כלשון תחינה ובקשה. בדברי משה "אל נא רפא נא לה" (שם, יג) הוא ביאר את ההופעה הראשונה של המילה לשון בקשה, ואת השנייה עתה, כלומר "בבקשה רפא עתה לה". לעומת זאת, ראב"ע מעדיף לפרש את כל ההופעות של המילה "נא" באותה משמעות. כך כתב ראב"ע בפירושו לשמות ד, יג:  "…כבר פירשתי כי כל נא במקרא כמו עתה. וככה 'דבר נא באזני העם' (שמות יא, ב), 'שמע נא יהושע' (זכריה ג, ח), 'יומת נא את האיש הזה' (ירמיה לח, ד), 'אוי נא לנו כי חטאנו' (איכה ה, טז)". ראב"ע מסביר בשיטתיות את כל ההופעות של המילה "נא" בלשון "עתה" בלבד.

רס"ג אינו מתרגם כלל את המילית נא, מפני שלטעמו היא איבר אנקליטי ללא הטעמה מִשל עצמו. כלומר מילית זו אינה תורמת כלל להבנת המשפט, ולכן אפשר להשמיטה.

ראליה בתנ"ך: צמחים

המקרא משופע באזכורים של הצומח הארץ-ישראלי. שאלת זיהוי הצומח המקראי העסיקה את הפרשנים, את המתרגמים ואת החוקרים במרוצת השנים, מימי חז"ל ועד העת החדשה. חז"ל היו הראשונים שהתמודדו עם שאלת הזיהוי של צמחי המקרא. בספרות חז"ל יש תיאורים מורפולוגיים של הצמחים ופֵרותיהם, שבהם אפשר להסתייע לשם שחזור וזיהוי. לעיתים אפשר לדלות מספרות חז"ל אינפורמציה מדויקת על הצמחים הנזכרים בתנ"ך. תרגומי המקרא הקדומים, השבעים, אונקלוס, יונתן, הוולגטה והפשיטא, התמודדו גם הם עם שאלת זיהוי הצומח שבמקרא בבואם לתרגם את המקרא. גם פרשני המקרא שבימי הביניים תרמו רבות לזיהוי צמחי המקרא, וראש לכולם רס"ג.

להמשיך לקרוא

על תרגום המונח קריסיס לעברית

על תרגום המונח קריסיס לעברית

היפוקרטס (460–370 לפנה"ס (?), המכוּנה בספרות הערבית אבוקראט או בקראט, נחשב לגדול הרופאים של יוון העתיקה, אשר השפיע על התפתחות תורת הרפואה שאחריו. הוא כונה אבי הרפואה. אחד העקרונות ברפואה ההיפוקרטית היה ה'קריסיס' (krisis). 'קריסיס' הוא השלב הקריטי במחלה, שלב ההכרעה, ובו ניכר בעליל המאבק בין הטבע לבין המחלה, שתוצאותיו או שהחולה יתגבר על המחלה או שימות. ה'קריסיס' תורגם לערבית 'בחראן' (بحران). זהו הפירוש במילונות הערבית: "البُحْران (طب) تغيّر مفاجئ يحدث لمريض الحُمّى الحادّة، يصحبه عرق غزير وانخفاض سريع في درجة الحرارة" [='אלבחראן' (מונח ברפואה) הוא שינוי פתאומי, שמתרחש לחולה הקדחת החדה, ומלווים אותו זיעה מרובה וירידה מהירה בדרגת החום].

להמשיך לקרוא

מג'דרה

מג'דרה היא מאכל מזרחי, העשוי מאורז או מבורגול ועדשים. מקור המילה מג'דרה הוא ערבית. השורש הוא ג'ד"ר. בבניין ראשון جَدِرَ הפירוש הוא חלה באבעבועות, כוסה באבעבועות. וגם בבניין שני הפירוש הוא חלה באבעבועות. ובבינוני פעול של בניין שני (مُجَدَّر) הפירוש הוא נגוע בסימני אבעבועות. והתבשיל אכן נראה בגלל העדשים שהוא מכוסה באבעבועות.

המג'דרה היא מאכל אהוב הן בקרב היהודים הן בקרב הלא יהודים. במצרים היו היהודים מבשלים בימי חמישי מג'דרה, כי יום חמישי הוא יום כביסה. ולא היה זמן להכין אוכל, ומאכל זה אינו מסובך להכנה. אצל היהודים הפרסים נהגו לאכול מג'דרה בחג השבועות. הוסיפו לאורז לא רק עדשים, אלא עוד קטניות כמו לוביה. ולכבוד שבועות הוסיפו גם מעדני חלב, כגון יוגורט, שמנת ואשל. ואילו בקרב ערביי יפו והמשולש מקובל לאכול את המג'דרה באורז עם עדשים ירוקות קטנות. אך בקרב ערביי צפון הארץ המג'דרה עשויה מבורגול במקום האורז.

מאתר פודי

שביתה

המילה שביתה גזורה מן השורש המקראי שב"ת. היא מופיעה בספרות התלמודים והמדרשים. ויש לה שתי משמעויות, ואלו הן: 1. הפסקת העבודה בשבת, מנוחת השבת, קיום מצוות המנוחה ביום השבת, כגון "שהוא מצוּוה על שביתת בהמתו כמוהו" (ירושלמי, שבת ז ב); 2. שהייה ביום השבת, בילוי השבת, כגון "שביתתי במקום פלוני" (עירובין נא ב).

להמשיך לקרוא

לחם

המילה לחם מקורה במקרא. ולה כמה משמעויות, ואלו הן: 1. מזון מקמח חיטה וכדומה, העשוי בצק ואפוי בתנור, כגון "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם" (בראשית כא, יד); 2. שם כולל למזונות העיקריים למיניהם, כגון "עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה" (דברים י, יח); קיצור של כיכר לחם, חלת לחם, כגון: "… וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי יַיִן" (שמואל א כה, יח).

בערבית פירוש המילה לחם הוא בשר (لحم). גם בעברית המקראית ללחם הייתה גם משמעות של בשר. את המילה וּלְחֻמָם בצפניה א, יז ("וַהֲצֵרֹתִי לָאָדָם וְהָלְכוּ כַּעִוְרִים כִּי לַיהוָה חָטָאוּ וְשֻׁפַּךְ דָּמָם כֶּעָפָר וּלְחֻמָם כַּגְּלָלִים") פירש רש"י: "בשרם ול' ערבי בשר קורין אל לחם". הן בעברית הן בערבית אחת המשמעויות של לחם הוא המזון העיקרי שצורך האדם. השמיים הדרומיים, בפרט הרועים, שהיה עיקר מזונם הבשר, השתמשו למזון זה בשם לחם. והשמים הצפוניים, שהיה עיקר מזונם  מהחיטה וכדומה, השתמשו בשם לחם למזון הזה.