נכון בעיניי להגיש למנחה לבדיקה כל פרק לחוד. באופן זה תחסכו זמן יקר, ותדעו שאתם בכיוון הנכון. במסמך זה קיבצתי כללים לתזה טובה. ראו לפני הגשה של כל פרק למנחה שאכן הפרקים שלכם עומדים בכללים אלו כדי שיאושר בנקל. להלן הכללים:
להמשיך לקרוא ←
שני דברים פוגמים בטקסט: חזרות וסטיות מהעיקר. במאמר הזה אראה שגם בימי הביניים סטיות וחזרות הפריעו להבנת הדברים ולהטמעת המסר שלהם. הראיה לכך היא שפנה תלמיד של אבן עקנין אליו וביקש ממנו לתמצת את הפירוש הארוך של גלינוס לאפוריזמים של היפוקרטס. הסיבה הייתה שאופן כתיבתו של גלינוס מסורבל מאוד ומלא חזרות.
לקריאת המאמר לחצו כאן.
בארכיונים תיעודיים מופקדים מסמכים שמתעדים את העבר. על כל מסמך מפורט בכמה משפטים במה הוא עוסק. במאמר זה ניתנות עצות לכתיבה נכונה של תיאור המסמכים. כשההסבר על המסמך כתוב נכון וברור, קל יותר למעיין למצוא את מה שהוא מחפש. להלן כמה עצות לכתיבה תקנית:
להמשיך לקרוא ←
(בכל הנוגע לניקוד טקסטים אפשר לפנות אליי בטלפון 050-4517258; hadpe@walla.com)
- כלל ההברות והתנועות
כל הברה פתוחה ובלתי מוטעמת – תנועתה גדולה תמיד.
כל הברה פתוחה ומוטעמת – תנועתה גדולה תמיד.
כל הברה סגורה ובלתי מוטעמת – תנועתה קטנה תמיד.
כל הברה סגורה ומוטעמת – תנועתה גדולה תמיד.
לדוגמה: – במילה כַּדּוּר (=כַּדְ-דּוּר) ההברה הראשונה לא מוטעמת וסגורה, ולכן תנועתה קטנה (פתח). ההברה השנייה סגורה ומוטעמת, ולכן התנועה גדולה (שורוק).
– במילה אֻרְוָה ההברה הראשונה סגורה ולא מוטעמת, ולכן תנועתה קטנה (קיבוץ). ההברה השנייה מוטעמת ופתוחה, ולכן ניקודה קמץ.
להמשיך לקרוא ←
להלן כמה נימוקים לכדאיות עריכת עבודות חקר (תזות ודוקטורטים):
- תמיד טוב שעוד עין עוברת על המחקר. לחוקר בשלב מסוים קשה לראות את הטעויות של עצמו. עורך לשון, ששם לב לדקויות הקטנות, הופך את הדוקטורט מטוב למושלם. הוא שם לב לאי אחידות בטקסט. והדבר יכול להתבטא שפעם החוקר כתב תל אביב ופעם תל-אביב. הוא משמיט חזרות. פעמים רבות הוא שם לב לטעויות בתוכן. למשל, פעמים רבות מראה מקום בתנ"ך אינו מדויק. תיקון טעויות אלו מונעות מבוכה של החוקר.
להמשיך לקרוא ←
העברית היא שפת עמנו. ועל כן היא כה אהובה עליי. כשהיו בני משפחתי בגולה, התפרנסו ממנה. בני המשפחה בכל מקום שהגיעו אליו לימדו עברית. סבא של סבא רבא שלי אפילו כתב קונקורדנציה בתחילת המאה ה-20. שקד עליה שנים רבות. וקרוב משפחה אחר הוציא לאור קונקורדנציה לשירת ביאליק בשנות ה-60 של המאה העשרים. קרובת משפחה אחרת היא פרופסור ללשון העברית באוניברסיטה העברית בירושלים. וגם לי חדרה העברית לנשמה, ולמדתי עריכת לשון. גם אני מן העברית מתפרנסת.
להמשיך לקרוא ←
כדי לקבל את מרב הנקודות בחלק זה בבחינת הבגרות בלשון, כדאי לנקוט את הצעדים האלה:
להמשיך לקרוא ←
לפניכם עשר טעויות לשון נפוצות בעבודות מחקר. כל הדוגמאות לקוחות מתוך מחקרים שערכתי.
- בלבול בין זכר לנקבה. פעמים רבות הכותבים אינם מתאימים כהלכה את שם המספר לשם העצם שמונים אותו. במקום לכתוב שלושה חוקרים נכתב שלוש חוקרים. כמו כן הכינוי החבור אינו מתאים תמיד במין. הכינוי החבור לנקבה רבות הוא -ן, ולזכר רבים הוא -ם. והכותבים מתבלבלים ביניהם. למשל, חוקר כתב: "חמשת הדיברות, שעניינן עיקרי האמונה והנלווה להן". המין הדקדוקי של המילה דיבר הוא זכר, ולכן הכינוי החבור הוא עניינם, ובאופן הזה יש לכתוב להם ולא להן.
- יחד עם זאת – השימוש בביטוי זה שגוי כיוון שיש בו כפילות. שתי המילים, יחד ועם, מבטאות משמעות זהה, וכדי להימנע מהכפילות יש להשתמש בצירוף "עם זאת" ללא המילה "יחד".
- סדר נושא-נשוא. הפועל לעולם יבוא לפני הנושא כשהמשפט פותח במשלים. למשל, "במרבית המקרים תופעה זו נבעה מהמלחמה שסוכנויות הביון השונות ברחבי העולם ניהלו נגד ארגוני הטרור". המשפט הנכון הוא "במרבית המקרים נבעה תופעה זו מהמלחמה שניהלו סוכנויות הביון השונות ברחבי העולם בארגוני הטרור".
- אי חזרה על מילות יחס כמקובל בעברית הקלסית. דוגמה להשמטה זו: "הביאור אינו מזכיר כלל את אבן סינא, אלע'זאלי או אפילו אבן רשד". בדוגמה הזאת יש כמה חלקים בעלי אותו מעמד תחבירי (מושא ישיר), ומילת היחס את אינה חוזרת לפני כל חלק. המשפט התקני הוא "הביאור אינו מזכיר כלל את אבן סינא, את אלע'זאלי או אפילו את אבן רשד". במקורות הקלסיים, למשל, אנו מוצאים את המשפט: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". בו אנו רואים שמילת היחס את חוזרת לפני כל חלק בעל אותו מעמד תחבירי.
- משפטים לקויים מבחינה תחבירית. לעיתים המשפטים חסרי נשוא, ובשל כך הם חסרים וחסרי היגיון. למשל, במשפט "משימה שהתאפשרה בזכות הגמישות שהפגין בן לאדן מבחינה אידיאולוגית וחופש הפעילות הרחב שהעניק למפקדים המקומיים" חסר הנשוא. כדי שיהיה המשפט הגיוני יש להשמיט את שי"ן הזיקה, ולכתוב "משימה זו התאפשרה בזכות הגמישות…"
- שימוש במשפט טפל במקום שני משפטים מאוחים. לדוגמה, "בשנת 1979 גברה שוב המתיחות, שהגיעה לשיאה בקרבות שהתנהלו בחודשים פברואר ומרץ". לפנינו שני משפטים עצמאיים. אין סיבה לשעבד אחד לשני. ולכן יש לכתוב: "בשנת 1979 גברה שוב המתיחות, והיא הגיעה לשיאה בקרבות שהתנהלו בחודשים פברואר ומרס".
- האוגד (הוא, היא, הם והן) מתאים במין ובמספר לנושא. האוגד הוא מין חזרה על הנושא, מעין נושא מקביל. הילכך, המשפט "המדע היא המטרה בחיים" משובש, הואיל והמילה מדע, המשמשת נושא במשפט, הוא ממין זכר. ולכן האוגד אינו מתאים לה במין ובמספר. המשפט הנכון הוא "המדע הוא מטרה בחיים".
- ייתור בכתיבה. טעות שחוזרת רבות היא שהכותב משתמש במילה כגון לפירוט פריטים, ובסוף הרשימה מוסיף את המילה ועוד. אין צורך במילה ועוד שכן המילה כגון פירושה למשל, לדוגמה. כלומר המחבר מראש מצהיר בהצבת המילה כגון לפני רשימת הפריטים שהוא מציג שאינו מתכוון להביא רשימה מלאה, אלא חלקית. לדוגמה המשפט: "קיימים בלשון אינספור סוגים אחרים של שימושים, כגון ציווי, משחק, שירה, בקשה, תפילה, הודיה, הלצה ועוד". במקרה הזה יש לכתוב: "יש בלשון אינספור סוגים אחרים של שימושים, כגון ציווי, משחק, שירה, בקשה, תפילה, הודיה והלצה". כמו כן, יש לשים לב שהמילה כגון היא כמו נסמך במשפט, ואין דבר שאמור לחצוץ בינה לבין המילה הבאה כמו במבנה רגיל של סמיכות. ולכן אין להטיל, למשל, נקודתיים אחרי המילה כגון.
- אחרי משלים פועל אין צורך בפסיק. יש נטייה בקרב הכותבים להטיל פסיק אחרי תיאור זמן בהשפעת הלעז. אך, כאמור, בעברית הוא אינו הכרחי. לדוגמה, "במאה ה-10/4, היה ניסיון לתת תכונות של קדושה למקומות אחרים פרט למכה". במשפט הזה אין צורך לפסיק בין הפועל העיקרי (היה) לבין תיאור הזמן (במאה ה-10/4) ויש למחקו.
- שימוש במילת יחס אחת לשני פעלים, שכל אחד מהם זקוק למילת יחס אחרת. לדוגמה המשפט: "…ולכן גם בעולם הבא ימשיך האדם להשתוקק ולאהוב את האל". במשפט הזה יש שתי מילים שהם שם הפעולה: להשתוקק ולאהוב. הפועל השתוקק מצריך את מילת היחס ל…, ואילו הפועל אהב מצריך את מילת היחס את. אין להשמיט שום מילת יחס במקרה הזה. המשפט התקין הוא: "ולכן גם בעולם הבא ימשיך האדם להשתוקק לאל ולאהוב אותו".
רבים מהמגזר הערבי כותבים עבודות בעברית לתארים מתקדמים. לעיתים הכותבים מושפעים בכתיבתם מן הערבית וכותבים עברית בלבוש ערבי. ובשל כך ברצוני להשיא כמה עצות לשיפור הכתיבה, ואלו הן: להמשיך לקרוא ←
להלן הערות בתחום הלשון, שיש לתת עליהן את הדעת:
- אסור לומר האבא, שכן האל"ף האחרונה היא כמו ה"א היידוע.
- וכמו כן אין להוסיף את ה"א היידוע לאימא, שכן האל"ף שבסוף המילה מעידה על כך.
- אדם – אין בו רבים ואין בו סמיכות. השם מכוון גם לאיש וגם לאישה.
- או"ם ולא או"מ: הכלל הוא שביטוי שאנו מבטאים בו את ראשי התיבות כמילה ממש, כגון להד"ם, עכו"ם, ש"ץ, תנ"ך, יש לכתוב את הקיצור באות סופית. אך אם ראשי התיבות הם סימן כתוב בלבד, כגון מו"מ, אח"כ ואחה"צ, יש לכתוב את המילה באות רגילה.
- אוֹפַן הוא גלגל, ואילו אׁפֶן הוא דרך, שיטה, צורה. מבחינת הגייה יש לומר אוֹפַנוע ולא אוֹפְנוע.
- המילה אזיקים היא רק ברבים.
- יש להיזהר מהשימוש בביטוי ראו אחד את השני. במקום זאת מוטב: איש את רעהו (אחיו, חברו) או זה את זה.
- את ימי החודש יש לקרוא לא במספרים סודרים, אלא במספרים מונים: אחד, שניים וכו', ומכאן: אחד במאי, אחד בחודש וכו'.
- יש לומר אחראי לעבודה ולא על או בעד העבודה.
- אטום – סגור, לא שקוף, לעומת אטים – לא חדיר (לנוזלים ולגזים).
- רצוי להבחין בין איזה, איזו, אילו: (לזכר) איזה מראה יפה!; (לנקבה) איזו אישה יפה!; (לרבים ולרבות) אילו ספרים נאים! אילו תוכניות נאות!
- רצוי להבדיל בשימוש בין אין לאיננוּ. אין יש להקדים לנושא ואיננו לאחר הנושא, למשל אין השפע מצוי לעומת השפע איננו מצוי.
- יש להבחין בין אין מעבר למעבר אסור. הראשון מורה על אי-מציאות מעבר, ואילו השני מציין כי אף על פי שיש מעבר, הוא אסור.
- אחרי אלא מיותר לומר רק, שכן אין טעם למיעוט אחרי מיעוט.
- מוטב להשתמש בצירוף אלא אם כן לאחר שלילה, כגון הוא לא יוסיף לבקש עזרה, אלא אם כן יישאר מחוסר עבודה; צה"ל לא יתקיף, אלא אם כן יותקף תחילה.
- יש להימנע מהטעות הרווחת בדיבור ובכתב בנוגע לשימוש בתואר אמיתי: במקום פצע אמיתי, רווח אמיתי יש לומר פצע גדול (של ממש), רווח של ממש (ממשי, גדול).
- למילה אנוֹש אין ריבוי.
- יש הבדל בין אנושות – המין האנושי – לבין אנושיות – תכונות האדם.
- לנתיב קשר יש לקרוא אפיק ולא ערוץ.
- יש לומר אצלם ולא אצלהם.
- ההבדל בין ארס לרעל: אֶרֶס הוא סם מזיק או ממית המצוי ברירם של בעלי חיים, ואילו רעל מוצאו מצמחים או ממחצבים: ארס נחשים, רעל צמחים.
- תנו דעתכם: אותי, אותנו, אֶתְכֶם, אֶתְכֶן, איתי, איתנו, איתכם.
- בודד – החזיק לבד, הפריד, מנע מלבוא במגע עם הסביבה, ובידד – הגן מפני מגע עם חומרים אחרים, מנע מעבר חשמל, חום, קול ורטיבות.
- עמד בבחינה – הצליח; עמד לבחינה – ניגש לבחינה.
- שמות המורכבים ממילת יחס ושם נכתבים בשתי מילים ומקף ביניהן: בין-לאומי, בין-מפלגתי וכו'.
- המילה בלעדי – צורתה בריבוי, ויש לומר בלעדַי, בלעדָיו ולא בלעדִי, בלעדוֹ.
- מותר לשים את ה"א היידוע גם לפני בלתי, ואפשר לומר הבלתי ראוי, הבלתי ציוני וכו'.
- תנו דעתכם להבדל שבין בניין למבנה: בניין – כל דבר בנוי או בנייה; מבנה – תבנית: מבנה גאולוגי של הקרקע, מבנה המשפט בלשון.
- בן ברית: יהודי, שבא בבריתו של אברהם אבינו; בעל ברית: שותף, ידיד, מי שכרת ברית עם חברו.
- בפני – בנוכחות; לפני – מול; מפני – בגלל.
- ביקש את – חיפש, השתדל למצוא; ביקש מן – רצה, דרש, הפציר, התחנן.
- הרבים של בר הוא בני, ומכאן בני מצווה. צורת הנקבה של בר היא בת.
- גָּוֶן בסמיכות הוא גּוֹן, למשל גּוֹן הזית; ברבים: גְּוָנִים, גּוֹנֵי.
- גנב – לוקח ממון בסתר; גזלן – לוקח בגלוי ובחוזק יד.
- כותבים גרש לסימון מילה אחת מקוצרת, כגון מס', רח', עמ'. כותבים גרשיים לפני האות האחרונה של ראשי תיבות, כגון מנכ"ל, רמטכ"ל, ת"ד. ברבים מיקום הגרשיים נשאר כמו ביחיד, כגון רמטכ"לים. המנהג לכתוב נקודה אחרי קיצורי שמות פרטיים אינו עברי וגם גורם טעויות. ולכן יש לכתוב ח"נ ביאליק. המילה דוקטור נכתב בקיצור ד"ר.
- שימו לב להבדל שבין הֵדִיח להִדִּיח. הֵדיח – שטף במים; הִדִּיח – גירש, פיטר.
- שימו לב להבדל שבין דומה לשווה: דומה – שיש לו דמיון, בעל תכונות משותפות; שווה – דומה בכל פרטיו: שני האחים שווים במראיהם ובקומתם אך אינם דומים באופיים.
- דחוף – ממהר מאוד, אינו סובל דיחוי; תכוף – שבא זה אחר זה: לאחר שנשלח מכתב דחוף, התקבלו שני מכתבים תכופים.
- דלת – לוח הסוגר על הפתח; פתח – חלל בתוך קיר: "ויצא אליהם לוט הפתחה, והדלת סגר אחריו" (בראשית יט, ו).
- שימו לב להבדל בין רגע לדקה: רגע הוא זמן קצר ביותר; דקה היא חלק השישים משעה.
- דרג – שלב משלבי המִדרג; דרגה – מושג בסולם השכר.
- מן הראוי להימנע משימוש בה"א היידוע בשמות לועזיים, שיש להם צביון של שם פרטי. ולכן יש לומר קורונה ולא הקורונה.
- 43. שימו לב להבדל שבין הבדל להפרש: הבדל – שוני איכותי, תכונות מבדילות; הפרש – שוני כמותי: אין כמעט הבדל בתפקידיהם, אך יש הפרש ניכר במשכורותיהם.
- מן הראוי להימנע משימוש בהודות באשר לדבר רע: הודות לגזרות הקשות ברחו היהודים, ומוטב כאן: בגלל, עקב וכדומה.
- שימו לב להבדל שבין הודעה למודעה: הודעה – מסירת ידיעה; מודעה – הודעה בעיתון.
- הורקה – היהפכות לירוק; הרקה – ריקון, הוצאה מתוך הכלי.
- הֵעֵז – נהג בעוז, הייתה לו העזה או עזות, התחצף; הֵעיז – אסף אל מקום מחסה.
- רצוי שלא להשתמש בהשלכה במובן תוצאה, השפעה.
- שימו לב להבדל שבין התכתבות לתכתובת: התכתבות – חליפת מכתבים; תכתובת – כלל המכתבים שבהתכתבות: ההתכתבות נמשכה, אך כל התכתובת אבדה.
- שימו לב להבדל שבין וריד לעורק: הווריד מוביל דם אל הלב, ואילו העורק מוביל דם מן הלב.
- זה שנים רבות ולא מזה שנים רבות.
- זכה ב – נעשה בעל קניין: זכה באישה חכמה, זכה בירושה גדולה; זכה ל – נמצא ראוי לדבר: זכה למצוות, זכה ללמוד אצל המורה הדגול.
- השימוש זמם נגד מוטעה, ויש לומר זמם ל…: "זומם רשע לצדיק וחורק עליו שיניו" (תהילים לז, יב).
- מן הראוי להבחין בין זמן לפנאי. פנאי – זמן פנוי: אני טרוד מאוד בזמן האחרון ולא היה לי פנאי לטפל בעניין הזה.
- חגורה אין מורידים, אלא מתירים.
- הריבוי של חוף הוא חוֹפים ולא חֻפּים.
- חוץ מ- – להוציא מן הכלל: בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו (סנה' קה, ב); מלבד – נוסף על: "ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון" (בראשית כו, א).
- נפל חלל, נפלה חללה, נפלו חללים… חללות.
- מן הראוי להשתמש בהופעל של חלק לציון מעידה ונפילה: הרכוש התחלק לשבעה חלקים, האיש החליק על הקרח, החליק בעגלת חורף, והנגר החליק את העץ במַקצועתו.
- אם הבעל או אם האישה היא חמות ולא חמה.
- חֵמָר – פסולת שמן אדמה; חֹמֶר – אדמה לעשיית כלי חרס.
- מן הראוי להבחין בין חופש לבין חופשה: חופש – חירות, מושג כללי ובלתי מוגבל, ואילו חופשה מציינת שחרור מעבודה לזמן מסוים, פגרה.
- מן הראוי לדייק ולהבחין בין חופשי (אינו מוגבל) לפנוי (לא עסוק): ההנהלה חופשית להחליט כרצונה; המורה פנוי פעם בשבוע לקבלת הורים.
- חקלַאי הוא שם עצם, ופירושו איכר עובד אדמה; חקלאִי הוא שם תואר, כלומר דבר שקשור לעבודת אדמה.
- חשש לו – דאג לו; חשש מפניו – פחד ממנו.
- חתר ל…– שאף אל; חתר תחת – פעל נגד.
- טפל – לא עיקרי: נימוק טפל; תפל – בלי מלח, חסר טעם: מאכל תפל.
- תנו דעתכם להבדל שבין טרי (רענן) לבין לח (רטוב): פרי טרי, צבע לח.
- תנו דעתכם להבדל שבין ידוע למסוים: ידוע – מפורסם; מסוים – קבוע ומוגדר: מדען ידוע דרש מספר מסוים של עובדים שיועמדו לרשותו.
- המילה עוד מציינת תוספת או המשך: "עוד נגע אחד אביא על פרעה" (שמות יא, א); "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה" (בראשית ח, כא). על כן יש לומר אין עוד מקום באוטובוס (ולא יותר); הפועלים לא ישבתו עוד (ולא יותר).
- נוכח לדעת; נכח באסיפה.
- האב מוליד, והאם יולדת.
- מן הראוי להבחין בין הוסיף לבין המשיך: הוסיף לעבוד, המשיך בעבודה.
- הבחינו בין התייצב לפני – עמד לקבל פני – לבין התייצב בפני – התקומם, עמד כנגד.
- יש לומר יוקר המחיה ולא יוקר החיים.
- יש לומר ייתכן ש, ייתכן כי ולא ייתכן ו.
- הצירוף יש לי, יש לך אינו פועל, ומשום כך לא בא אחריו את עם שם העצם. טעות אפוא היא לומר יש לי את הספר, והנכון: יש לי הספר הספר כאן נושא ולא מושא, ולפני נושא לא תבוא המילה את.
נקודת ראות 