ארכיון קטגוריה: עריכת לשון

וי"ו החיבור

לווי"ו החיבור משמעויות שונות, ובמאמר הזה נביא את העיקריות שבהן: להמשיך לקרוא

דוגמת עריכה

אני מתמחה בעריכת חיבורים אקדמיים מאז שנת 2007, בעיקר בתחום ההיסטוריה, שבו אני בקיאה. אני עורכת הצעות מחקר, תזות, דוקטורטים, מאמרים וספרים אקדמיים. אני מקפידה על אחידות בספר, על כתיב ופיסוק לפי כללי האקדמיה ללשון העברית, על ניכוש שגיאות תחביריות, על ביטול חזרות ומשפטים החורגים מהנושא, על ניסוח מחודש של משפטים מעורפלים ולא ברורים ועל שינויים במבנה הטקסט כדי לשמור על לכידותו. אני עורכת רק את הטעון שיפור תוך הקפדה על שמירה על סגנון הכותב.

אני מצרפת דוגמה לטקסט שערכתי בתחום ההיסטוריה של עם ישראל.

דוגמת עריכה

במידה ו

מאמר זה עוסק בצירופים במידה ש/במידה ו. לצירופים במידה ש או במידה ו להבעת תנאי אין אסמכתה בעברית הקלסית. בצירוף במידה ש יש להשתמש רק כשמתכוונים להביע משהו יחסי, הנמדד במידה, כגון "במידה שאדם מודד – בה מודדין לו" (משנה, סוטה א, ז). כשאין מדובר במידה, יש להשתמש בצירוף במקרה ש או במילית התנאי אם. משה שרת מספר בעניין הזה: "מטלפן אלי בני מקיבוץ חמדיה ואמר 'במידה ותבוא לבית שאן, תבוא לבקר אצלי'. צריך היה כמובן לומר 'אם תבקר אותי בבית שאן'. שאלתי אותו לאיזו מידה ממני הוא מתכוון – יד, רגל, ראש?". ובכל מקרה, הצירוף במידה ו אינו תקני בעברית, שכן אין להשתמש בווי"ו להבעת מילת שעבוד.

 

נקודתיים

המאמר הזה עוסק בשאלה מתי יש להוסיף נקודתיים במשפט. להלן החלטות האקדמיה ללשון העברית: הנקודתיים באות במקרים האלה:

א. לפני ציטוט או דיבור ישיר, למשל: וזה לשון החוק: "תפקיד המוסד הוא לכוון את התפתחות הלשון העברית" וגו'.

ב. לפני פירוט שקדם לו ביטוי מכליל, למשל: לא רבים יכולים להתברך במידותיו כחוקר: עמקות בלתי מצויה, ארודיציה לאין קץ, יושר חסר־פשרות, אהבת האדם וחכמה אמתית וצרופה; ואלו הסוגיות שיידונו בישיבה: (א) מינוי מנכ"ל; (ב) הרחבת פעילות החברה; (ג) אישור התקציב.

ג. לפני מילים, צירופים או משפטים המוסרים את תוכן המוזכר לפניהם או את שמו, למשל: אדם זה נוכל ורמאי, בדאי, גנב, אף רוצח; בקיצור: ברייה מסוכנת; פרק א: תחולה; פרק ב: פירוש מילים וביטויים.

ד. לפני משפטים שהם הסבר של מה שקדם להם, למשל: מבחינת מקומו של ספר בן־סירא בהיסטוריה של הלשון העברית הוא ממלא חלל ריק: הוא חוליה יחידה כמעט בין ספרי המקרא המאוחרים ביותר לבין מגילות מדבר יהודה וספרות חז"ל; לעולם אי אתה יכול לעמוד על טיבו של אדם זה: יש שנהרג על שווה פרוטה ומגרש מלפניו כל פושט יד, ויש שעוברת עליו רוח נדיבה, והוא נותן דווקא במקום שלא ציפו לכך צדקה גדולה עד כדי להבהיל את המקבל.

 הערה: בשימושים ב–ד אפשר לשים לפעמים קו מפריד במקום הנקודתיים.

אות היחס בי"ת

בי"ת היחס מצטרפת כתחילית לשמות וגם לשם הפועל ולבינוני. לה הוראות רבות ושונות, ואלו הן: להמשיך לקרוא

הפיסוק במשפט בעל פסוקית לוואי זיקה

מאמר זה עוסק בפיסוק של פסוקית לוואי זיקה. פסוקית לוואי זיקה מתקשרת לשם העצם במשפט העיקרי (השם הזוקק) ובאה אחריו. הפסוקית עונה על השאלות איזה ואילו. מילות השעבוד האופייניות לפסוקית לוואי הזיקה הן ש, אשר וה"א הידיעה.

האקדמיה ללשון העברית מבחינה בין שני סוגי פסוקיות לוואי זיקה: פסוקית שהיא לוואי מצמצם ופסוקית שהיא לוואי לא מצמצם. פסוקית שהיא לוואי לא מצמצם,כלומר שגם בלעדיה ברור כלפי מה או כלפי מי מכוּון השם שלפניה – ראוי להפרידה משאר המשפט בפסיק או בפסיקים, בייחוד אם מניעתם יכולה לגרום שהפסוקית תתפרש כלוואי מצמצם. אבל בפסוקית שהיא לוואי מצמצם, כלומר שהיא הכרחית, ונוספת כדי לצמצם את תחולת השם שלפניה ולמנוע טעות בהבנה – לא יבוא פסיק לפניה, ואילו אחריה יבוא פסיק רק אם הפסוקית ארוכה. לדוגמה, במשפט "שלושה חברי קיבוץ בית אורן שהצביעו בבחירות לכנסת השנייה בעד רשימת מק"י הוצאו מן הקיבוץ" הפסוקית אינה מופרדת בפסיקים, שכן המידע שבה חיוני להבנת המשפט, ובלעדיו המשפט אינו ברור. הכרחי לציין שמדובר בחברים שהצביעו לרשימת מק"י, הואיל ובגין מעשה זה הוצאו מן הקיבוץ. ואילו במשפט "חברי קיבוץ בית אורן, שנשרף קיבוצם בשנת 2010, מעריכים את נזקי השרפה בעשרות מיליוני שקלים" הפסוקית מופרדת משאר חלקי המשפט בפסיקים, שכן המידע שבה אינו הכרחי להבנת המשפט, ולמעשה אפשר לוותר עליו.

המאמר המוסגר

לפי מילון אבן שושן, מאמר מוסגר הוא משפט צדדי המובא במשפט מורכב. מאמר זה מסביר כיצד מי שאומר פסוק ומבליע בו דיבור מסיים את דבריו. הכלל בלשון עברי הוא  כשאנחנו פותחים פסוק או עניין, ומשהו מתארך לנו בפתיחה הזאת, אם מפני שהוא ארוך כשהוא לעצמו ואם מפני שמתבקש לנו להיכנס לתוך דברי עצמנו ולפרש ולהרחיב דבר (במה שקרוי דיגרֶסיה בלעז), עד שאנחנו מוצאים את עצמנו מופלגים מראשית הדברים – כשאנחנו חוזרים אל המקום שהפלגנו משם אנחנו יכולים לחבר את דברינו על ידי חזרה או כמין חזרה על הפתיחה הראשונה. למשל, בסנהדרין ו ע"ב כתוב: "מנַיִין לתלמיד שיושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר, מנַיין שלא ישתוק?" חזר אפוא האומר על מילת מנַיין בשביל לחבר את שאלתו לפתיחתה. להמשיך לקרוא

מילת היחס את

מאמר זה עוסק בשימושים באות היחס את ובדיון שהיה בשנות החמישים והשישים באשר לנחיצותה של מילת יחס זו. אות היחס את מציינת את יחס הפעול, והיא תבוא לפני שם מיודע כמבואר בזה:

א. אם הוא שם בה"א הידיעה, כגון "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ".

ב. אם הוא שם פרטי, כגון "וירא את בנימין" (בראשית מג, כט).

ג. אם המושא הישר בא בכינויים, כגון "ורחץ את בשרו במים" (ויקרא טז, כד).

ד. אם המושא הישר נסמך לסומך ידוע, כגון "ויתן לי את מערת המכפלה" (בראשית כג, ט).

ה. אם לפני מושא ישר, הידוע לנו, בא שם מספר, כגון "ויחץ את שלוש-מאות האיש (שופטים ז, טז).

ו. לפני כל אף אם המושא הישר אינו מיודע, כגון "ונתתי לכם את כל עשב" (בראשית א, כט).

* בצירוף יש לי את, האת מיותרת, ויש לומר יש לי הספר ולא יש לי את הספר. להמשיך לקרוא

סמיכות מפורקת

מאמר זה עוסק בשימושים הנפוצים בעברית בסמיכות מפורקת. סמיכות היא צירוף שמות מהודק, שאינו נפרד על ידי שום מילה או אות חוץ מה"א הידיעה. השם הראשון הוא נסמך, והשני הוא סומך. סמיכות מפורקת נוצרת כאשר מילת היחס של מפרידה בין הנסמך לסומך, כגון הבית של הנשיא. הסמיכות המפורקת מיוחדת ללשון חז"ל. רצוי שלא להפריז בשימוש במילת היחס של, ויש להשתמש במידת האפשרות בצורת הסמיכות הקצרה והברורה, ולפיכך אין לומר שירות של חובה, נאומו של הנשיא, אלא שירות חובה, נאום הנשיא. להמשיך לקרוא

סמיכות

הסמיכות היא צורת חיבור וקישור של שני שמות או יותר באופן ששם אחד נסמך ודבוק אל השם הבא אחריו. השם הראשון בצירוף מכוּנה נסמך, והשני סומך. יש כמה סוגי סמיכויות, כגון סמיכות השייכות (כבשת הרש); סמיכות החומר (קיר אבנים); סמיכות הפועֵל והפעול (שופטי העם); סמיכות הזמן (עיתון ערב); סמיכות המקום (שושנת יריחו); סמיכות הקיבול (ספלי תה); סמיכות ההפלגה על ידי הכפלה (שיר השירים). להמשיך לקרוא