פלפל

השם פלפל כבר מופיע במשנה, כגון במסכת שבת, סה א כתוב: "פלפל לריח הפה גלגל מלח לדורשיני". הפלפל הנזכר במשנה הוא התבלין הקרוי כיום פלפל שחור, המיוצר משיח מטפס שמוצאו בהודו, והוא Piper nigrum. ואילו צמח הפלפלת הוא ממשפחת הסולניים. הוא קיים במאות זנים שונים, בהם מתוקים וחריפים. פירותיו יכולים להיות בצבע ירוק, אדום או צהוב.  מקורו של צמח הפלפלת ביבשת אמריקה. בה שימש למאכל אלפי שנים, אבל הוא לא היה מוּכר בעולם הישן עד מסעו של כריסטופר קולומבוס. כאשר הובא הפרי החריף לאירופה, זכה לפופולריות רבה בתור תבלין חלופי לפלפל השחור, שהובא בעיקר מהודו והיה יקר מאוד, ולכן נקרא בשפות רבות באותו השם.

אליעזר בן יהודה במילון הלשון העברית הישנה והחדשה מנקד את הפ"א השנייה במילה פלפל בקמץ.  והוא כותב כך: "מן ההודית פִּפַּלַ, פִּפַּלִ, והשם בא לעברית דרך הפרסית והארמית, וכן ליוונית peperi וברומית piper, ומכאן ללשונות אירופה. לפי מקור השם אפשר לראות עקר בניקוד פִּלְפָּל על משקל גִּלְגָּל…" גם במילון עברי של יהודה גור הניקוד הוא פִּלְפָּל. אבל ניקוד זה לא התקבל.

האקדמיה ללשון העברית הבחינה בין הפלפל לפלפלת. הפלפל הוא תבלין חריף המופק מן הפרי הטחון של עץ הפלפל. ואילו לפלפלת יש שתי משמעויות, והן הפרי של צמח ממשפחת הסולניים ואבקה אדומה לתיבול, המופקת מן הפרי הזה. אבקה זו כונתה גם פלפל אדום. ואכן, כך הופיעה הפלפלת בכתבים העבריים. למשל, בספר האגדה בחלק השישי כתוב: "טובה פלפלת אחת חריפה ממלוא סל קישואים". במדור "בשביל עקרת הבית", שהתפרסם בעיתון הארץ ב-28 ביולי 1942, כתוב כך: "אפשר להוסיף גם רסק עגבניות וקצת פלפלת (=פלפל אדום)".

אך במרוצת הזמן דחקה הפפריקה את הפלפל האדום ואת הפלפלת, והיום בשיטוט בשווקים או בסוּפרים הכיתוב הוא רק פפריקה. והפלפל מציין הן את הפרי הן את התבלין. למשל, ביצירה לב שפוך של חנוך ברטוב כתוב כך: "לצהריים הוא מביא מדי יום ביומו, בשקית פלסטיק, לחם פרוס, מרגרינה, אולי חמאה, גבינת קוטג', יוגורט, ובצנצנת סגורה מלפפון קלוף, פלפל מפולח, עגבנייה חצויה וקומץ זיתים מבוקעים".

סטתוסקופּ

השם סטתוסקופּ נגזר מיוונית: stethos חזה, skopein לראות. הוא מכשיר רפואי המשמש להאזנה לקולות הנשימה או לפעימות הלב ולאוושותיו. את המסכת המציא בשנת 1816 רנה לאנק (René Laennec), רופא צרפתי, שהיה רופאו של נפוליאון. האקדמיה ללשון עברית קבעה שהשם העברי לסטתוסקופ הוא מסכת. למרות זאת יש לסטתוסקופ שמות רבות בעברית, הגזורים משורשים הקשורים לחוש השמיעה. בסיפור "דוליט בלימפפו" של רפאל ספורטה כונה הסטתוסקופ מִקשבות: "מרכיב לאוזניו טלפון – מקשבות". גם בעיתון למרחב מ-5 ביוני 1959 נכתב מקשבות: "רופא קטן פורץ מן החוץ, מקשבות תקועות לו בעורף…"

כמו כן, בספר רצח באישון הלילה של אגאטה כריסטי, שיצא לאור בישראל ב-1967, כונה הסטתוסקופ תשמוע: "… אחר ישב בכיסאו וניפנף לעיניה את התשמוע (סטטוסקופ)". בעיתון הארץ מ-5 בינואר 1943 נכתב שפופרת-רופא: "רופא אחד נקנס אתמול בבית משפט השלום בתל-אביב ב-7 לא"י על שנמצא אצלו שפופרת-רופא (סטטוסקופ) גנובה מהצבא". ואילו בעיתון דבר מ-28 באוגוסט 1981 כונה הסטתוסקופ מאזנת: "…בדיקה חיצונית בעזרת מאזנת (סטטוסקופ). ובאותו עיתון מ-9 בדצמבר 1964 נכתב קנה-שמע: "מעתה נראה במוסד זה בעלי חלוקים לבנים כשבכיסיהם 'סטתוסקופ' (קנה-שמע)…"

חיסון

חיסון הוא חיזוק, סיגול כושר התנגדות, מצב של תנגודת לאינפקציה: חיסון הגוף באמצעות תרכיבים היוצרים נוגדנים נגד מחלה מסוימת (חיסון פעיל) או חיסון על ידי הזרקת נסיוב (חיסון סביל). הראשון שטבע את המילה חיסון היה יצחק בן יוסף טובים, דוקטור לחוכמת הרפואה בפטרבורג, בעיתון המליץ מ-29 במאי 1896. אך השם שנתן היה דווקא חוסן. המילה חוסן מופיעה במקרא, ופירושה כוח ועוצמה, כגון "כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן…" (משלי כז, כד).

וכך הסביר טובים את משמעות השם: "… בחרתי בשם 'חוסן', אשר יכון באחת למושג 'אומץ' ולמושג 'מחסה'. לפי זה תהיה הוראת שם התואר 'חסון' – אימון בלעז – כלומר בלתי מוכשר לחלות חלי ידוע וענין הפעלים 'חסן' ו'החסין' – אימוניזירן בלעז – כלומר הנחיל אדם או חיה את הכשרון לעמוד נגד חלי ידוע ולבלתי חלות אותו…" 

הפעם הראשונה שהשתמשו במילה חיסון היה ב-1925 בעיתון היום (ורשה), שיצא לאור ב-18 בינואר 1925, וכך נכתב: "החיסון [ש]הוא לגוף האדם ע"י מחלה מתדבקת הוא חיסון טבעי, ולכוח ההתנגדות הנמצא בגוף ע"י הרכבתו של ארס מוחלש קוראים חִסון מלאכותי".

יצחק הלל כהן – מן הראשונים שעלו ארצה בעלייה בלתי לגלית

יצחק הלל כהן נולד בעיירה מחמודיה במחוז דוברודז'ה שברומניה בשנת 1876. קיבל חינוך תורני וחילוני. הוא גדל בבית ציוני. עלה ארצה ב-1889. הוא היה ממתנחליה הראשונים של באר טוביה. ב-1895 נשא לאישה את חנה בת נחמן מרקוס מפתח תקווה. ב-1919 עבר לתל אביב, ופתח בה בית מסחר לתבואות ולזרעים. הוא נפטר ב-1958 ונטמן בבית העלמין בקריית שאול.

להמשיך לקרוא

הפגנה

הפגנה היא שם הפעולה של הפועל הפגין. במקורות נמצא גם הכתיב הבגין. אך בימינו הכתיב הנכון הוא רק הפגין. מוצא המילה הפגין מפרסית. וממנה חדרה ללשון חז"ל, ומשמעותה צעק. למשל, במסכת ראש השנה, יט, א כתוב: "… אמרה להם בואו והפגינו בלילה הלכו והפגינו בלילה". רש"י כתב על אתר: "הפגינו – צעקו בשוקים וברחובות כדי שישמעו השרים וירחמו עליהם".

המשמעות המילולית של המילה demonstration היא חשיפה. ורק בהמשך התקבלה המשמעות של הפגנה: רצון העם נחשף על ידי יציאה לרחובות והבעת דעתו. באופן הזה תורגמה המילה גם לערבית: 'מט'אהרה' (مظاهرة). השורש 'ט'הר' מורה על גילוי או על חשיפה. אליעזר בן-יהודה החליט לתרגם את המילה demonstration על סמך הערבית. מכיוון שהעיצור ט' אינו קיים בעברית, החליף בן-יהודה אותו בעיצור זי"ן, וכך יצר את המילה מזהרה.  אך שמעון מנחם לזר יצא נגד חידוש זה של בן-יהודה, וטען שיש להשתמש במילה הפגין, שמופיעה כבר בתלמוד. להלן דבריו שהתפרסמו בעיתון המגיד בגיליון מ-25 בינואר 1890: "למושג 'דעמאָנסטרירען" אן עוד מלה מתאימה בלשוננו, וגם אי אפשר להשתמש במלה הזרה הזאת. ולדעתי נמצא המושג הזה בתלמוד (בבלי תענית י"ח ע"א): 'בואו והפגינו בלילה, עמדו והפגינו בלילה ואמרו אי שמים לא אחיכם אנחנו לא בני אב אחד אנחנו מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזירות קשות'. מי לא יראה, כי השתמשו קדמונינו בפעל 'הפגן' למושג 'דעמאנסטרירען' ממש?"

אביגדור הלוי מרמלשטיין תמך בעיתון המגיד מ-5 באפריל 1890 בהצעתו של שמעון מנחם לזר לקבוע את המילה הפגנה בתור תרגום למילה באנגלית demonstration. וכך הוא כותב: "… יתר טוב ומתאים יהיה הפועל 'הפגן', אשר דלה לנו מר לזר ממעמקי ים התלמוד: 'בוא והפגינו הלילה' (תענית י"ח ע"א). אחרי החפוש מצאתי גם בתרגום 'ישועתי אליך תבוא' מתורגם 'ופגינתי קדמך תיעול', ובב"ק קי"ה 'ועמד זה והפגין בלילה', פירוש: זעק".

אשר ארליך – מורה בבית הספר בכפר תבור

אשר ארליך נולד ב-1878 במושבה החקלאית היהודית נהר-טוב שבפלך חרסון שבאוקראינה. כשהיה ארליך בן אחת עשרה, עזב את המושבה כדי ללמוד תורה בישיבת ליובביץ'. הוא הוסמך לרבנות. שנים רבות שימש רב בעיירות שונות, ובד בבד למד מדעים מדויקים וחינוך באוניברסיטה של אודסה. בזמן לימודיו התמסר לפעילות ציונית. ב-1898 מוּנה למזכיר ההסתדרות הציונית באוקראינה, וב-1899 ייצג ארליך תנועה זו בקונגרס הציוני השלישי.

להמשיך לקרוא

פיתה

פיתה היא לחם עגול ושטוח. מקור המילה פיתה ביוונית, והיא חדרה לעברית בתיווך הלדינו. יש שבטעות סבורים שהמילה היא מן הארמית פִּתָּא. כך אפשר למצוא במילון אבן שושן. אך אין זה נכון, כי אז הטעם היה צריך להיות במלרע ולא במלעיל. מהעברית חדרה המילה פיתה לארצות המערב.

המילה פיתה מתועדת כבר ב-1730 בכתיב פיטה בילקוט "מעם לועז" לר' יעקב כולי. בפי היהודים הספרדים רווח הניב "אָרוֹבָ'ה פִּיטָאס (פיתה'ס) אִי בֵּיזָה מְזוּזָאס' (מזוזה'ס)" [=גונב פיתות ומנשק מזוזות] במשמעות קרובה ל"טובל ושרץ בידו". כמו כן רווח בלשון הדיבור הביטוי "לו פ'אִיזוֹ פִּיתָה" [=עשה ממנו פיתה], שפירושו העליב אותו, בִּייש אותוֹ, ועוד ביטויים שהתגלגלו גם לסלנג הישראלי. יש להעיר שבערבית יש כמה מילים לפיתה, כגון 'כמאג'ה' (كماجة), 'ח'בז ערבי' (خبز عربي) ו'עיש בלדי' (عيش بلدي). המילה פיצה קשורה למילה פיתה. המילה פיתה נדדה מהיוונית לאיטלקית, בניבים של דרום איטליה עוותה המילה פיתה ונהפכה לפיצה.

בלגן

מקורהּ של המילה בלגן הוא פרסית, ונהגתה בָּאלָא חָ'אנֶא. משמעותה בפרסית מרפסת או עליית גג. מהפרסית חדרה המילה לתורכית, ובה נהגתה בָּאלָא הָאן.  מילה  זו התגלגלה גם לרוסית, ובה כבר נהגתה בלגן. ברוסית הכוונה במילה בלגן למבנה עשוי מעץ. השתמשו במבני עץ ארעיים להצגות עממיות פשוטות ומשעשעות בימי שוק ויריד. ובהשאלה משמעות המילה בלשון הדיבור היא רעש, חוסר סדר, אנדרולומוסיה. המשמעות המושאלת חדרה לעברית. כגון, ביצירה "לב שפוך" של חנוך ברטוב כתוב כך: "הכיור מלא כלים, המיטה בלגן אחד גדול". החלו להשתמש במילה בלגן בעיתונות העברית באמצע שנות החמישים. למשל, כותרת בעיתון דבר שיצא לאור ב-10 בספטמבר 1954 הייתה "מי אמר שיש בלגן". מאז הפך השורש בלג"ן לשורש עברי לכל דבר לאחר שכבר הופיע כשם עצם, ונוצרו ממנו פעלים בבניינים שונים, כגון בִּלְגֵן, מִתְבַּלְגֵנִים, מְבֻלְגָּן.

נחליאלי

נחליאלי הוא סוג של ציפורי שיר הבאות לארץ ישראל בחורף. הנחליאלים ניזונים מחרקים. מקורם דק וישר, רגליהם גבוהות, זנבם צר וארוך. הם מיטיבים לרוץ ולעוף. בלכתם הם מניעים את זנבם. המין הנפוץ ביותר אצלנו הוא הנחליאלי הלבן (Motacilla alba), החורף בכל רחבי הארץ: גבו אפור, מצחו ותחתית גופו לבנים, עורפו וחזהו שחורים.

שלום יעקב אברמוביץ (1836–1917), הידוע בשם העט מנדלי מוכר ספרים, שקד עשר שנים, מ-1862 ועד ל-1872, על כתיבת החיבור תולדות הטבע, המחולק לשלושה כרכים. החיבור שלו הוא לרוב תרגום של ספרי זואולוגיה גרמניים, אך הוא הוסיף גם קטעים משלו. הכרך השני עוסק בבעלי כנף, ויצא לאור ב-1866. בכרך זה חידש מנדלי שמות לכמה בעלי כנף. את ה-Bachstelze תרגם נחליאלי. השם מבוסס על שם המקום נחליאל, המופיע במדבר כא, יט. על הבחירה בשם כתב: "שם העוף הזה, כשם יתר בני מינו, הוא מפני שדרכו לשכון אצל נחלי מים". שאול טשרניחובסקי (1875–1943) יצא נגד חידוש זה. הוא אהב לקרוא בשמות מדויקים כל צמח וחי, וסבר שיש לקרוא לציפור זנבנוע, משום שהסימן העיקרי שלה הוא ניע זנבה הארוך. השם זנבנוע מבוסס על שם הציפור ברוסית.

קישואים

הקישוא מוזכר במדבר יא ה: "זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים". מסורת התרגומים העתיקים לקישואים מלמדת על זיהוי הקישוא (בלשון המשנה קישות) עם מלון הקתא (בלועזית: cucumis). זהו צמח מקשא רב-צורתי ממשפחת הדלועיים. ואכן, תרגום יונתן הוא קַטְיָא, ורס"ג תרגם קת'א. בטרם הגיע המלפפון לאזורנו, גידלו כאן הערבים את הזן הארוך, המגיע עד 80 ס"מ, והדק. בכל מקרה אין הכוונה למין הקרוי בימינו קישוא (קוסא בערבית), שכן מוצאו מאמריקה, והוא לא נודע בעולם העתיק. 

אך, היו שזיהו את הקישואים הנזכרים בספר במדבר עם המלפפונים. ואכן, רש"י כותב על אתר: "הם קוקומברו"ש בלע"ז". וגם במילון החדש של אברהם אבן-שושן בערך קשוא נכתב שהקישואים הם הירק המכונה בימינו מלפפון. להן הדברים: שמו המקורי של הצמח הקיצי והמטפס, שפריו המאורך או המעוקל בצורת קשת נאכל חי, מלוח או כבוש. הוא הנקרא בלשון הדיבור (בטעות!) 'מלפפון' ('גורקע' Cucumis sativus).

ועד הלשון קבע שהירק קישוא הוא הנקרא גורקע בלעז או cucumber, ובערבית כ'יאר, ואילו מלפפון הוא אבטיח צהוב, מלון בלעז. ולכן ועד הלשון ביקש להמיר מלפפון בקישוא. ואכן, בסיפורו של י"ח ברנר הטיפה מובאים הקישואים במשמעות של מלפפונים: "הריני אוחז מיד בצד החבית של הקישואים החמוצים". אך בקרב הציבור הרחב השתמשו במילה קישוא במשמעות מלפפון ולהפך. וכך השמות התקבעו לבסוף. למשל, בעיתון דבר מ-18 במאי 1941 כתוב כך: "זוכר אני עיירה שזרעה קישואים (מלפפונים בלשוננו עתה)". אף י"ד ברקוביץ נאלץ לשנות את שם סיפורו קישואים חמוצים למלפפונים כבושים לאחר ניצחון השם המוטעה מלפפונים. גם בשירו של ח"נ ביאליק בערוגת הגינה מוזכר המלפפון במשמע שהיה מקובל בפי כול.