חנטריש

המילה חנטריש היא סלנג בעברית. משמעויות המילה חנטריש הן 1. חסר חשיבות וערך, כגון בעיתון חדשות מ-26 באוקטובר 1984 נכתב כך: "'אתה חנטריש, אתה לא שופט!', קרא הנאשם… לעברו של השופט…, לאחר שזה גזר עליו עונש מאסר בפועל של שנתיים וחצי"; 2. בלוף, דברים בטלים, להד"ם, כגון בעיתון מעריב מ-30 בספטמבר 1987 נכתב כך: "המעשה שלהם הוא חנטריש. אילו היה אמיתי, לא היו יוצאים במסע פרסום רעשני"; 3. אדם חסר אישיות, כגון "אמרה היא לי בקול אדיש: 'תפסיק לבכות יא חנטריש!'" (יהודה אטלס, אהבתי ילדה מכיתתי).

להמשיך לקרוא

תרופות בשימוש הראשונים בכפר תבור

בראשית המאה העשרים היו מי המושבה כפר תבור רעים ונאלחים. ולכן, מחלות העיניים והקדחת היו שגורות במושבה. גם הכולרה פגעה בבריאות. באותה תקופה סוגי הטיפולים והתרופות המקובלים היו חוקן, כוסות רוח, חינין, מלח אנגלי ושמן קיק. את כל הטיפולים הללו העניק בדרך כלל הפלדשר, שהיה מעין עוזר רופא. השכלתו הרפואית הייתה מצומצמת מִשל רופא. סוגי רפואות אלו בכלל היו מקובלים בכלל באותה תקופה, כמו שמפורט להלן.

להמשיך לקרוא

הספרות בערבית יהודית

עם התפשטות האסלאם תפסה הערבית בהדרגה את מקומה של הארמית. ומראשית  המאה התשיעית הייתה לשפת היום-יום גם בין היהודים בכל ארצות כיבושי האסלאם. מתוך כך נוצרה גם ספרות ענפה ומגוונת מאוד בלשון הערבית, שמקורה ברצון המחברים השונים להחדיר את יצירתם לכל שכבות העם. עם זאת, נשארה העברית שפת הקודש ושפת התרבות הלאומית. רוב הספרות הערבית-יהודית נכתבה באותיות עבריות ובערבית בינונית.

להמשיך לקרוא

פרחח

המילה פרחח נזכרת בספר איוב (ל, יב): "עַל-יָמִין, פִּרְחַח יָקוּמוּ: רַגְלַי שִׁלֵּחוּ; וַיָּסֹלּוּ עָלַי, אָרְחוֹת אֵידָם". מילה זו יחידאית במקרא, המציינת, כנראה, אדם צעיר. שורש השם הוא "פרח", וממנו נגזרות מילים, כגון פרחי כהונה ואפרוח. ראב"ע, למשל, כתב על אתר: "פרחח – קטנים; כאשר הם פורחים". גם רד"ק ראה במילה פרחח אדם צעיר בכותבו על אתר: "'על ימין פרחח יקומו' (איוב ל, יב) בהכפל הלמ"ד ופירושו הקטנים והנערים יקומו על ימינו ללעוג עליו. וכן נקראו קטני העופות 'אפרוחים': 'אפרוחים או ביצים' (דברים כב, ו), וכן בדברי רבותינו ז"ל (יומא א, ז): 'פרחי כהונה' והם בני הכהנים והנערים". על סמך הפסוק באיוב התפתחה המשמעות של אדם ריקן וקל דעת. למשל, קארל צ'אפק בחיבורו הנס במגרש כותב כך: "… ובסוף הודה מקרב לב, כי הוא היה נער טוב ומנומס ולא פרחח שכזה, כמו צעירים רבים בימינו".

אך שלא כמו הפירושים שהובאו, רב סעדיה ראה במילה פרחח פרח. הוא תרגם פרחח 'עכאריש', והסביר שם את תרגומו: "ואלעכרש הוא נוע מן אלשוך" [=ואלעכרש הוא ממיני הקוצים]. במילונות הערבית כתוב כך: "אלעכרש נבאת שבה אלת'יל כ'שן אשד כ'שונה מן אלת'יל תאכלה אלארנב" [=אלעכרש צמח דומה ליבלית, קשיח, קשיחותו גדולה מן היבלית; משמש מאכל לארנבות]. בשם עכריש ידועים צמחים שונים, ובהם: מין של חרשף (כינוי לצמחים דמויי ארטישוק) או צמחים זיפניים, כגון בר עכנאי זיפני (Echiochilon fruticosum) או דבקה זיפנית (Galium aparine).

משפחת רמו בגטו ברסט ליטובסק (בריסק)

לפני כמה שנים נכנסתי למאגר שמות קורבנות השואה של יד ושם. הקלדתי בחיפוש מורחב בשורת שם המצהיר את שמו של סבא רבא שלי הרב בנימין גרושבסקי ז"ל. מן החיפוש עלה שהוא מילא 49 דפי עד. היו שמות משפחה שונים, ואחד מהם היה רמו. מצאתי שרמו היה שם הנעורים של אימו של בנימין. מאותו הרגע התחלתי לחקור את משפחת רמו ואת תולדותיה. סיכום של המחקר שלי מובא במאמר זה. יהיה זכרם ברוך של בני המשפחה שנספו בשואה.

לקריאה יש ללחוץ כאן.

תחפושת

תחפושת היא לבוש, אביזרים, איפור וכדומה שאדם עוטה על עצמו כדי להידמות למישהו אחר או למשהו אחר. השורש של המילה הוא חפ"ש. ופעלים משורש זה נמצאים במקרא. למשל, "וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל, וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ, וַיָּבֹאוּ אֶל-הָאִשָּׁה לָיְלָה; וַיֹּאמֶר, קסומי- (קָסֳמִי-) נָא לִי בָּאוֹב, וְהַעֲלִי לִי, אֵת אֲשֶׁר-אֹמַר אֵלָיִךְ" (שמואל א כח, ח). רש"י כתב על אתר: "שינה בגדיו, וכן (מלכים א כב, ל) התחפש ובא במלחמה, וכן (איוב ל, יח), ברב כח יתחפש לבושי, וכן תרגם יונתן, ואשתני שאול".

המופע הראשון של המילה תחפושת היה רק ב-1927, כשראה אור המילון הגרמני-עברי של טור-סיני ולזר. בו הופיעה המילה תחפושת לצד התחפשות בתור תרגום למילה הגרמנית Verkleidung. שלוש שנים לאחר מכן כָלל יהודה גור את המילה במילונו. יצחק אבינרי ראה במילה תחפושת חידוש שלא לצורך. בעיתונות העברית הופיעה המילה לראשונה ב-1938. בעיתון דבר מ-8 בנובמבר 1938 כתוב כך: "הברית נגד הקומאינטארן בצורתה הראשונה שימשה, כמובן, תחפושת דיפלומאטית לדבר-מה ממשי יותר". כאן התחפושת היא במובן המופשט של שינוי צורה.

ביהדות מקובל להתחפש בפורים. מנהג התחפושות הוזכר לראשונה בספר אבן בוחן, שכתב ר' קלונמוס בן קלונמוס (1286–1328), וכך נכתב בו: "כי ישתגעו וכי יתהוללו… זה ילבש שמלת אשה ולגרגרותיו ענקים, וזה יתחקה כאחד הריקים". מקור המנהג להתחפש הוא, ככל הנראה, בקרנבלים שהיו באירופה, שבהם התחפשו המשתתפים. בקרנבלים הללו נערכו בתקופה הקרובה לחג הפורים. והיהודים ביקשו להתחקות אחר הנוהג להתחפש, וניצלו לשם כך את חג הפורים. ההשפעה של הקרנבלים באירופה ניכרה בתהלוכות העדלאידע שנערכו בתל אביב בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. באותן תהלוכות היו המשתתפים מתחפשים בשלל תחפושות.

שבץ

המילה שבץ נזכרת פעם אחת במקרא: "וַיֹּאמֶר אֵלַי, עֲמָד-נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי–כִּי אֲחָזַנִי, הַשָּׁבָץ: כִּי-כָל-עוֹד נַפְשִׁי, בִּי" (שמואל ב א, ט). פירוש המילה הוא רטט, פלצות. רש"י כותב על אתר: "(תרגום) אחדני רתיתא: ומדרש אגדה (ראה ילקוט שמעוני רמז קמא), משום עון הכהנים שהרג, וכתוב בהן (שמות כח ד), כתנת תשבץ".

בעברית החדשה משמעות המילה שבץ היא הפסקה פתאומית של תפקוד המוח, המתבטאת באיבוד ההכרה והתנועות הרצוניות, בעוד הנשימה ומחזור הדם ממשיכים בפעולתם (בלעז apoplexy). משמעות זו נכנסה למילון למונחי רפואה של האקדמיה ללשון העברית משנת 1990. כבר בסוף המאה ה-19 החלו להשתמש במילה שבץ לתיאור שבץ המוח או הלב. למשל, בעיתון המליץ מ-28 במאי 1898 כתוב: "רבנו נפטר בלילה, כי אחזהו שבץ המח". אך עדיין המשמעות של רעדה נמצאת בשימוש. לדוגמה, ביצירה ג'ומעה אלאהבל של יצחק שמי כתוב כך: "מדי רגע היה גופו מתנודד כמתוך שבץ ורעדה עברה כולו כאשר ירעד עלה מוז בסער". כיום משתמשים במונח אירוע מוחי במקום שבץ במוח. למשל, אילת נגב במסה שלה "אריה זקס: בחלומות שלי, אני עף" כותבת כך: "זקס יצא לנשף, קרא משיריו. למחרת שוב חש חולשה בכל צד שמאל. 'הלכתי לפרופסור בהדסה', שהרופא שלי המליץ עליו. עשו לי בדיקות סי.טי, והתברר שעברתי סי.וי. איי קל – שבץ במוח, מה שקוראים אירוע מוחי.  

פוסטמה

המילה פוסטמה נכנסה לסלנג בשנות ה-60 של המאה העשרים. מקור המילה בלדינו, שפירושה כיב, פצע מוגלתי. הפוסטמה יוחסה בתחילה לשני המינים, אך כעת היא מקובלת לכינוי האישה בלבד.  יש למילה כמה משמעויות. משמעות אחת היא אישה עצלה. למשל, בעיתון דבר מ-28 בספטמבר 1983 כתוב כך: "מי שלא עושה את זה מתוארת כיושבת בית, לא עושה כלום, בקיצור פוסטמה, 'לא עשתה כלום עם עצמה'". התפתחה גם המשמעות של אישה לא חכמה. למשל, בעיתון מעריב מ-2 בספטמבר 1985 נכתב כך: "ואיך זה יכול להיות שעזב את הבית הנאה, את המשפחה-לדוגמה שהקים, איך נטש את שמו הטוב ואת יישוב-הדעת שלו לטובת אותה פוסטמה וולגארית, זו שיש לה שדיים כל-כך גדולים ושכל כל-כך קטן?" למילה פוסטמה יש גם משמעות של אדם רע ומאוס. הדבר ניכר ביצירה זבובים של אהרן מגד: 

שתיקה. ולאחר רגע: "תשמע, יחזקאל, האם עלי לחזור על מה שאמרתי לך כבר מאה ואחת פעמים, שאני לא נותנת לך פרוטה כל זמן שאתה לא מתחיל לעבוד? בכל עבודה! תשטוף צלחות במסעדה שפה מעבר לרחוב, גם בנֵי הרוקפלרים באמריקה עושים זאת, תעשה שליחויות לחנות הירקות ברחוב שלך, העיקר שתעבוד! שתשתכר משהו! אז אהיה מוכנה להלוות לך לא חמישים לירות לכמה ימים אלא חמש מאות לעשר שנים! ללא ריבית! תתקע את זה לראש העיקש שלך, יחזקאל! אתה עוד מעט בן עשרים ושש, ביוני תהיה בן עשרים ושש נכון? ואני לא גמ"ח, מצטערת."

"תודה," טרקתי את שפופרת הטלפון.

פוסטמה, לחשתי לעצמי.

המילית נא במקרא

המילית נא מופיעה במקרא כמילית עזר כארבע מאות פעם. היא מתבארת ברוב המקרים כלשון בקשה. במקצתם – כמילה שאין בה תוכן מיוחד, כמו אפוא, אכן. כבר אמרו בתלמוד: "אין נא אלא לשון בקשה" (ברכ' ט)

לפי מילון התנ"ך של שטיינברג, נא היא מילת קריאה, הבאה לעורר ולהטות לחפצו את זולתו, כגון "שא נא עיניך" (בראשית יג יד); "הבט נא השמימה" (שם טו ה). וכן היא באה לחזק את מילת הבקשה אנא, כגון "אנא שא נא פשע אחיך" (בראשית נ, יז). ותמיד היא באה לתת לדברים טעם של בקשה, כגון "איעצך נא עצה" (מ"א א, יב) – עניינו הבה שמעי לעצתי. ויש שהמדבר מזרז את עצמו במילת נא, כגון "אסרה נא ואראה" (שמות ג, ג). אם נא עניינו כמו לוּ, המתנה על הדבר המבוקש, כגון "אם נא מצאתי חן בעיניך" (בראשית יח, ג). ויש שבאה מילת נא רק כדי להטעים את הדיבור לשומע, כגון "הנה נא ידעתי כי אשת יפת מראה את" (בראשית יב, יא). אפשר לראות שאין במילון זה פירוש הקשור לזמן. גם במילון בן-יהודה אין משמעות של כעת, עכשיו.

אבן ג'נאח בספר השורשים מבאר שפירוש המילית נא הוא או עתה או בקשה. כאשר מבקש אהרן ממשה להתפלל עבור מרים "אל נא תהי כמת…" (במדבר יב, יב) פירש ג'נאח את נא כלשון תחינה ובקשה. בדברי משה "אל נא רפא נא לה" (שם, יג) הוא ביאר את ההופעה הראשונה של המילה לשון בקשה, ואת השנייה עתה, כלומר "בבקשה רפא עתה לה". לעומת זאת, ראב"ע מעדיף לפרש את כל ההופעות של המילה "נא" באותה משמעות. כך כתב ראב"ע בפירושו לשמות ד, יג:  "…כבר פירשתי כי כל נא במקרא כמו עתה. וככה 'דבר נא באזני העם' (שמות יא, ב), 'שמע נא יהושע' (זכריה ג, ח), 'יומת נא את האיש הזה' (ירמיה לח, ד), 'אוי נא לנו כי חטאנו' (איכה ה, טז)". ראב"ע מסביר בשיטתיות את כל ההופעות של המילה "נא" בלשון "עתה" בלבד.

רס"ג אינו מתרגם כלל את המילית נא, מפני שלטעמו היא איבר אנקליטי ללא הטעמה מִשל עצמו. כלומר מילית זו אינה תורמת כלל להבנת המשפט, ולכן אפשר להשמיטה.

ראליה בתנ"ך: צמחים

המקרא משופע באזכורים של הצומח הארץ-ישראלי. שאלת זיהוי הצומח המקראי העסיקה את הפרשנים, את המתרגמים ואת החוקרים במרוצת השנים, מימי חז"ל ועד העת החדשה. חז"ל היו הראשונים שהתמודדו עם שאלת הזיהוי של צמחי המקרא. בספרות חז"ל יש תיאורים מורפולוגיים של הצמחים ופֵרותיהם, שבהם אפשר להסתייע לשם שחזור וזיהוי. לעיתים אפשר לדלות מספרות חז"ל אינפורמציה מדויקת על הצמחים הנזכרים בתנ"ך. תרגומי המקרא הקדומים, השבעים, אונקלוס, יונתן, הוולגטה והפשיטא, התמודדו גם הם עם שאלת זיהוי הצומח שבמקרא בבואם לתרגם את המקרא. גם פרשני המקרא שבימי הביניים תרמו רבות לזיהוי צמחי המקרא, וראש לכולם רס"ג.

להמשיך לקרוא