שפת אמם של רוב מחיי הדיבור העברי בארץ ישראל, אליעזר בן-יהודה ועמיתיו, הייתה יידיש. הם פנו עורף לעולם הישן, ודחו את היידיש, שסימלה את העבר הגלותי. בן-יהודה נמנע מכל שימוש במילים לועזיות, ובחידושיו הלשוניים ניכרת השפעת הערבית כשפה שמית. גם בני העלייה השנייה, שהגיעו משטחי האימפריה רוסית, רצו להתנער מהיידיש, שפת הגלות. ובכל זאת היידיש השתקפה באוצר המילים העברי שלהם ובמבנה המשפט. נראה שבתהליך הרכישה של עוד שפה פעל כאן המנגנון הקרוי "התערבות לשון האם".
מלחמת הלשונות בין היידיש לעברית לא הסתיימה בניצחון מלא של העברית. אפילו בשנת 1948 עדיין הייתה היידיש הלשון העיקרית של כמחצית היהודים בארץ. כאשר הם למדו את השפה החדשה, הם הפעילו הפעלה בלתי מוּדעות את מנגנוני שפת האם, והחדירו לעברית אלמנטים מיידיש. היידיש הטביעה את חותמה על תחומים שונים של העברית המודרנית: על המבטא וההטעמה, על הצורות הדקדוקיות, על התחביר ועל אוצר המילים.[1] במאמר הזה נבדוק כיצד קיבלו בלשנים שפעלו בארץ את חדירת המבנים הלשוניים מהיידיש לתוך העברית ואת השפעת אוצר המילים שלה בתקופה שלפני קום מדינת ישראל ובעשורים הראשונים למדינה. נביא את דעותיהם של הבלשנים הבולטים שפעלו באותה תקופה. להמשיך לקרוא
נקודת ראות 