כפר תבור בילקוט הכזבים

ילקוט הכזבים הוא אסופת סיפורי מעשיות קצרצרים, ספק בדיחות, ספק בדותות, שהועלו על הכתב לאחר שסופרו מפה לאוזן במהלך שנות הארבעים. המהדורה הראשונה של הספר התפרסמה ב-1956. את הסיפורים ליקטו דן בן אמוץ וחיים חפר. בספר, שיצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הוכנסו 167 סיפורים. הספר מתאר את הוויי הפלמ"ח במהלך שנות הארבעים. בסיפורים האלה מוזכרים בני כפר תבור, או מסחה בלשונם.[1] מבחינת אנשי הפלמ"ח, בני מסחה היו קבוצת שוליים. המסחאים מתוארים עממיים, פשוטים, דוברי עברית עילגת ובעלי מעט קשיי תפיסה. להלן הסיפורים שמוזכרים בהם כפר תבור או תושביה:

פינג'אן

מקור המילה פינג'אן מתקופת התלמוד מהמילה היוונית פנקס, שפירושה טבלה, גיליון רישום, כגון "הפנקס פתוח והיד כותבת" (אבות ג, טז). מילה זו נהפכה לפינכא בארמית, ופירושה קערה, צלחת. מהמילה פינכא התפתח הביטוי מלחך פינכא, ופירושו מלקק צלחות. ביטוי זה הוא כינוי גנאי לחנפן, לאדם המתרפס לפני גדול ממנו. ביטוי זה נקבע על פי הביטוי המופיע בפסחים מט, א: "בר מלחיך פינכי". וממילה זו נוצרה בעברית בת-ימינו המילה פינך. המילה פינך השתרשה בלהג הצבאי, ופירושה קופסה של פח או של אלומיניום כעין צלחת סגורה, המשמשת כלי אוכל לחייל בהימצאו במחנה בתנאי שדה. המונח עבר לפרסית, ובה בוטאה המילה פֶּנְגָּן. ומן הפרסית חדרה לערבית, ובה בוטאה פינג'אן. בערבית פינג'אן הוא הספלון נטול הידית שנועד ללגימת הקפה. אך בתקופת הפלמ"ח הפכו את הפינג'אן חברי הפלמ"ח לקומקום לקפה, שעובר מיד ליד. כך הוא בשירו של חיים חפר הפינג'אן, שנכתב בשנת 1945:  "סוֹבֵב לוֹ, סוֹבֵב הַפִינְגָ'אן…" הטענה היא שמקור המילה הוא  מטעות מהתקופה שלפני קום המדינה. כאשר היו הערבים מזמינים את שכניהם היהודים לקפה, הם היו אומרים להם: "תעאל אשרב פינג'אן קהווה" [=בוא תשתה כוס קפה], והיהודים חשבו שהפינג'אן הוא הכוס שֶבו מכינים את הקפה.