גוואלד
המילה גוואלד (ביידיש: גֶעוואַלד) היא שם עצם, שמקורו ביידיש. ביידיש למילה היו כמה משמעויות: שוד ושבר (קריאת צער בשעת סכנה) ואלימות. מן היידיש חדרה המילה לסלנג העברי. בעברית פירוש המילה הוא קריאה לעזרה: הצילו! הושיעו! למשל, ביצירה בבית המרפא של אהרן ראובני כתוב: "נו, מה, איפוא, יהיה?… עלי ללכת לבנק… צריך אני… התירוני תיכף ומיד!… אלי! הצילו… גוואלד!… נהמת־פרא יצא מגרונו".
לפני הבחירות המפלגות פוצחות בקמפיין גוואלד. קמפיין גוואלד הוא סוג של קמפיין המרצה של מפלגה מסוימת, המבוסס על הפחדת המצביעים הפוטנציאליים שאם לא יצביעו לאותה מפלגה, יקרה אסון. יעקב מאור, מומחה לדיפלומטיה ציבורית ולהסברה, הוא שהמציא את המונח קמפיין גוואלד. במדעי המדינה המונח באנגלית הוא GOTV, ראשי תיבות של Get Out The Voters [= הוצא את הבוחרים לקלפיות], והוא תורגם בעברית ל"קמפיין המרצה". מאור סבר שהשם בעברית אינו משקף את יסוד ההפחדה שבקמפיין מסוג זה. ולכן המציא את המונח קמפיין גוואלד, ופרסם אותו בספר הדרכה לניהול קמפיינים, ששמו מה למדנו מארתור פינקלשטיין, שיצא לאור ב-2007.
גם המפלגות הערביות חיפשו מקבילה ל"גוואלד", ותרגמו את המילה "פזעה". המילה פזעה (פַזְעָה فزعة) פירושה בערבית אזעקה. בהקשר של העימות הערבי-יהודי המושג שימש לתיאור אזעקת לוחמים בלתי סדירים מכפרי הסביבה לצורך פעולה צבאית. הלוחמים היו מביאים איתם את נשקם האישי מביתם, ולאחר סיום הקרב היו חוזרים לביתם.
שטינקר היא מילה ביידיש, ופירושה המילולי מסריח. לאחר מכן הורחבה משמעותה למלשין. בשם הגנאי שטינקר כינו בעולם התחתון היהודי של ורשה את המלשינים למשטרה. התואר המפוקפק הזה הועתק למציאות היהודית הארץ-ישראלית, והודבק לערבים שסייעו לנו. ממילה מהלעג הצבאי חלחלה המילה שטינקר לעולם התחתון. בעולם התחתון אדם שחשוד בשיתוף פעולה עם המשטרה או בהלשנות על חבריו מכונה "שטינקר". עוד כינויים הם "מניאק" או "שתול". אותו עבריין מקבל למעשה חסות מן המדינה בתמורה למידע שהוא מוסר למשטרה. כלומר מדובר בעֵד מדינה. היום מילה זו נפוצה גם בקרב הקהל הרחב במשמעות של מלשין. למשל, בשנת 2007 הפיקו תלמידי בית ספר סרט ששמו שטינקר על ילד שמסר מידע על התנהגות בלתי הולמת של חבריו לכיתה. מן המילה שטינקר נגזרו שני פעלים: הִשְטַנְקֵר ושְטִנְקֵר, ומשמעות שניהם להלשין.
פעמים רבות יש ויכוחים מי חידש מילה מסוימת בעברית, אך הוויכוח על המילה זין, איבר המין הזכרי, משעשע ביותר. בעיתון כל העיר ראובן סיוון (1912–1994), מחנך, בלשן, חוקר, עורך ומתרגם, ויעקב גרוס (1908–2003), חבר כנסת, מתנצחים אם ראובן סיוון וחבריו הם הראשונים שחידשו מילה זו להוראת איבר המין הזכרי. ראובן סיוון טוען כשהוא היה ילד קטן בבית הספר תחכמוני שבירושלים, ביקשו הילדים למצוא ביטוי אחר לזרג, שגם הוא כינוי לאיבר המין הזכרי, כדי שיוכלו להשתמש בו בנוכחות הבנות. הם החליטו על המילה זין כשל האות הראשונה של המילה, וזה היה הסוד שלהם. מאז התפשט הביטוי בכל הארץ, ומופיע אף בעיתונים ובספרים, ויש לו אף הטיות: לזיין, להזדיין וזיון. להמשיך לקרוא ←
המילה כלבויניק בנויה מהמילה כל-בו בתוספת הסיומת ניק, שמקורה ביידיש. הפירוש של המילה כל-בו הוא שיש בו כל הצורך ולא חסר בו כלום, למשל סידור או מחזור. הסידור יש בו הכול: תפילות לכל ימות השנה, דינים, מנהגים ופיוטים. במרוצת הזמן ניתן השם כלבויניק לקערה או לכלי עמוק, בעיקר בחדר האוכל, ומשמשים כלי קיבול לשאריות של מזון. הכלבויניק היה נפוץ בעיקר בחדרי האוכל בקיבוצים. על הכלבויניק נכתב שיר בביצועה של רבקה יבין. להלן הפזמון: "כלבויניק, כלבויניק, לך ניתן כבוד, אתה כלי תפארת, אין כמוך עוד". להמשיך לקרוא ←
מאמר זה עוסק במילה קומזיץ ובשינויים שחלו בה במרוצת השנים. המילה קומזיץ מקורה ביידיש, ופירושה בוא שֵב. הפירוש המקורי של המילה קומזיץ הוא סעודת רעים הנערכת בחיק הטבע, קרי פיקניק. למשל, בעיתון על המשמר מ-21 באפריל 1953 התפרסמה ידיעה בזו הלשון: "כיכר ציון דמתה בשעות הצהריים ל'קומזיץ' מזרחי גדול, כשעל אי-התנועה שבמרכזה ישבו משפחות-משפחות, בעיקר כורדים ממעברת קאסטל בתלבושותיהם הססגוניות, ואכלו את פיתן שהביאו אתם בסלים גדולים, ולקינוח הסעודה – ארטיק". מילה עתיקה לקומזיץ היא טוזיג, הנזכרת בתלמוד הבבלי: "[גוי] שעשה משתה לבנו אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד אותו היום ואותו האיש מיהא אסור אמר רב יצחק בר רב משרשיא בטווזיג תנן ושאר כל הדברים סתמן מותר" (מסכת עבודה זרה יד, א). להמשיך לקרוא ←
שפת אמם של רוב מחיי הדיבור העברי בארץ ישראל, אליעזר בן-יהודה ועמיתיו, הייתה יידיש. הם פנו עורף לעולם הישן, ודחו את היידיש, שסימלה את העבר הגלותי. בן-יהודה נמנע מכל שימוש במילים לועזיות, ובחידושיו הלשוניים ניכרת השפעת הערבית כשפה שמית. גם בני העלייה השנייה, שהגיעו משטחי האימפריה רוסית, רצו להתנער מהיידיש, שפת הגלות. ובכל זאת היידיש השתקפה באוצר המילים העברי שלהם ובמבנה המשפט. נראה שבתהליך הרכישה של עוד שפה פעל כאן המנגנון הקרוי "התערבות לשון האם".
מלחמת הלשונות בין היידיש לעברית לא הסתיימה בניצחון מלא של העברית. אפילו בשנת 1948 עדיין הייתה היידיש הלשון העיקרית של כמחצית היהודים בארץ. כאשר הם למדו את השפה החדשה, הם הפעילו הפעלה בלתי מוּדעות את מנגנוני שפת האם, והחדירו לעברית אלמנטים מיידיש. היידיש הטביעה את חותמה על תחומים שונים של העברית המודרנית: על המבטא וההטעמה, על הצורות הדקדוקיות, על התחביר ועל אוצר המילים.[1] במאמר הזה נבדוק כיצד קיבלו בלשנים שפעלו בארץ את חדירת המבנים הלשוניים מהיידיש לתוך העברית ואת השפעת אוצר המילים שלה בתקופה שלפני קום מדינת ישראל ובעשורים הראשונים למדינה. נביא את דעותיהם של הבלשנים הבולטים שפעלו באותה תקופה. להמשיך לקרוא ←
הביטוי חג שמח נוצר בעת החדשה בהשפעת היידיש "אַ פֿרייכעלן יום טובֿ". הקשר שבין שמחה לחגים כבר נמצא במקורות, כגון "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם–שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מ); "שִׁבְעַת יָמִים, תָּחֹג לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה: כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְהָיִיתָ, אַךְ שָׂמֵחַ"; "…מפני מה מועדים שבבל שמחים…" (שבת קמה, דף ב). להמשיך לקרוא ←
נקודת ראות 