Tag Archives: יצחק אבינרי

תעתיק מילים שאולות מיוונית

בישיבה ריג של האקדמיה ללשון העברית בענייני דקדוק, שנערכה ב-5 בינואר 1994, נקבע שמילים ממוצא יווני שהתגלגלו לעברית מלשונות אירופה ונוהגים להגות בהן זי"ן ולא סמ"ך – נכתבות בזי"ן, למשל פיזיקה, פיזיותרפיה, מוזאון. על החלטות אלו חזרו בישיבה שט, שנערכה ב-29 ביוני 2009. לעומת זאת, דוד בן-גוריון פסק שכל מילה יוונית שנתקבלה בתלמוד ובה יש סמ"ך, תיכתב בסמ"ך ולא בזי"ן. מאמר זה עוסק בדרכים של דוד בן-גוריון לקדם פסיקה זו ובהתנגדות שהתעוררה בעקבות זאת. להמשיך לקרוא

צורות הקטנה בעברית וביידיש

צורת הקטנה היא מילה במשקל מסוים או מוספית המציגה דרגה מוקטנת של משמעות יסודית כלשהי, גרסה מוקטנת יותר של אובייקט או תכונה, ולעתים גרסה אינטימית או גרסת חיבה למילה המקורית. מאמר זה עוסק בדרכי יצירת צורות הקטנה וחיבה בעברית וביידיש. תחילה נתחיל באופן בניית צורות ההקטנה ביידיש. יש שתי צורות הקטנה של שם עצם ביידיש. האחת מכוּנה דימינוטיוו, ומאופיינת בהוספת סיומת –ל לשם העצם. למשל, המילה טישל [=שולחנון] נוצרה מהמילה טיש [=שולחן] בתוספת למ"ד. הצורה השנייה מכוּנה אימינוטיוו, ומאופיינת בתוספת סיומת –עלע לשם העצם, כגון המילה טישעלע, אשר נוצרה על ידי הוספת עלע למילה טיש. צורת הרבים של המילים הנוצרות על דרך הדימינוטיוו היא -עך, כגון טישלעך, ושל אלו הנוצרות על דרך האימינוטיוו היא -ך, כגון טישעלעך. הוספת סיומת לשם העצם המעידה על הקטנה משנה את המין הדקדוקי לסתמי (נייטראַל). להמשיך לקרוא

כלבויניק

המילה כלבויניק בנויה מהמילה כל-בו בתוספת הסיומת ניק, שמקורה  ביידיש. הפירוש של המילה כל-בו הוא שיש בו כל הצורך ולא חסר בו כלום, למשל סידור או מחזור. הסידור יש בו הכול: תפילות לכל ימות השנה, דינים, מנהגים ופיוטים. במרוצת הזמן ניתן השם כלבויניק לקערה או לכלי עמוק, בעיקר בחדר האוכל, ומשמשים כלי קיבול לשאריות של מזון. הכלבויניק היה נפוץ בעיקר בחדרי האוכל בקיבוצים. על הכלבויניק נכתב שיר בביצועה של רבקה יבין. להלן הפזמון: "כלבויניק, כלבויניק, לך ניתן כבוד, אתה כלי תפארת, אין כמוך עוד". להמשיך לקרוא

קומזיץ

מאמר זה עוסק במילה קומזיץ ובשינויים שחלו בה במרוצת השנים. המילה קומזיץ מקורה ביידיש, ופירושה בוא שֵב. הפירוש המקורי של המילה קומזיץ הוא סעודת רעים הנערכת בחיק הטבע, קרי פיקניק. למשל, בעיתון על המשמר מ-21 באפריל 1953 התפרסמה ידיעה בזו הלשון: "כיכר ציון דמתה בשעות הצהריים ל'קומזיץ' מזרחי גדול, כשעל אי-התנועה שבמרכזה ישבו משפחות-משפחות, בעיקר כורדים ממעברת קאסטל בתלבושותיהם הססגוניות, ואכלו את פיתן שהביאו אתם בסלים גדולים, ולקינוח הסעודה – ארטיק". מילה עתיקה לקומזיץ היא טוזיג, הנזכרת בתלמוד הבבלי: "[גוי] שעשה משתה לבנו אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד אותו היום ואותו האיש מיהא אסור אמר רב יצחק בר רב משרשיא בטווזיג תנן ושאר כל הדברים סתמן מותר" (מסכת עבודה זרה יד, א). להמשיך לקרוא

על אוזן המן

בינואר 1912 קבע ועד הלשון שהשם שיינתן למילה הגרמנית Mohntaschen (ביידיש: מאָן טאַשן) הוא אוזני המן. נשאלת השאלה מדוע ועד הלשון לא נתן את התרגום העברי למילה זו, שהיא כיסי פרג. אכן, שמעון ברנפלד, היסטוריון, פובליציסט וחוקר המקרא מתרעם על חידוש זה. כך הוא כותב בעיתון הצפירה בגיליון 56 מא' בניסן תרע"ב: "ההמון בארצות הצפון והמזרח משתמש במלה המונית 'המן-טאשען'. מה הטעם למלה זו? זהו עסק למחקר הפסיכולוגיה העממית, שאין כאן מקומו. בכל אופן לא נכנסה מלה זו (ועמה גם המושג ההמוני) לא אל שפתנו, שהיא שפה אצילית כל כך, ולא אל שפת השפות שידברו בהם יהודים. באו 'מניחי הלשון' בא"י וזכו אותנו במלה עברית חדשה: 'אזני המן'. המלה ההמונית הזאת היא מנקרת מהעת ההיא במחי וצורמת את אזני. כאשר ראיתי את החדוש הזה, אמרתי לעצמי: אין אלו מרחיבי שפתנו, אלא אנשי לצון". להמשיך לקרוא

חדירת היידיש לעברית בעת החדשה ויחס הבלשנים אליה

שפת אמם של רוב מחיי הדיבור העברי בארץ ישראל, אליעזר בן-יהודה ועמיתיו, הייתה יידיש. הם פנו עורף לעולם הישן, ודחו את היידיש, שסימלה את העבר הגלותי. בן-יהודה נמנע מכל שימוש במילים לועזיות, ובחידושיו הלשוניים ניכרת השפעת הערבית כשפה שמית. גם בני העלייה השנייה, שהגיעו משטחי האימפריה רוסית, רצו להתנער מהיידיש, שפת הגלות. ובכל זאת היידיש השתקפה באוצר המילים העברי שלהם ובמבנה המשפט. נראה שבתהליך הרכישה של עוד שפה פעל כאן המנגנון הקרוי "התערבות לשון האם".

מלחמת הלשונות בין היידיש לעברית לא הסתיימה בניצחון מלא של העברית. אפילו בשנת 1948 עדיין הייתה היידיש הלשון העיקרית של כמחצית היהודים בארץ. כאשר הם למדו את השפה החדשה, הם הפעילו הפעלה בלתי מוּדעות את מנגנוני שפת האם, והחדירו לעברית אלמנטים מיידיש. היידיש הטביעה את חותמה על תחומים שונים של העברית המודרנית: על המבטא וההטעמה, על הצורות הדקדוקיות, על התחביר ועל אוצר המילים.[1] במאמר הזה נבדוק כיצד קיבלו בלשנים שפעלו בארץ את חדירת המבנים הלשוניים מהיידיש לתוך העברית ואת השפעת אוצר המילים שלה בתקופה שלפני קום מדינת ישראל ובעשורים הראשונים למדינה. נביא את דעותיהם של הבלשנים הבולטים שפעלו באותה תקופה. להמשיך לקרוא

ה"א הידיעה

בדקדוק של השפה העברית מכנים בשם ה״א הידיעה או ה״א היידוע את האות ה"א כאשר היא משמשת תווית יידוע לשם עצם או לשם תואר. ה"א הידיעה, לדעת המדקדקים, מילת רמז מקוצרת מן הַל או הן, ולפיכך בא אחריה דגש לתשלום האות (ל, ן) שנשמטה. מאמר זה עוסק בשימושי ה"א הידיעה בלשון העברית, ואלו הם: להמשיך לקרוא

מזלגות

המזלג הוא כלי המשמש לאכילה של מזון מוצק. בקצהו יש שיניים מחודדות שנועצים אותן במזון. המזלג נזכר בתנ"ך בשמואל א, פרק ב, פסוקים יג–יד. מצודת ציון מפרש את המילה באופן הזה: "שֵם כלי בעלת השיניים ובו תוחבים הבשר להעלות מן היורה". הריבוי של מזלג בתנ"ך הוא מִזְלָגוֹת. למשל, בדברי הימים א, פרק כח, פסוק יז כתוב כך: "וְאֶת הַסִּירוֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְלָגוֹת, וְאֶת כָּל כְּלֵיהֶם, עָשָׂה חוּרָם אָבִיו לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, לְבֵית יְהוָה נְחֹשֶׁת, מָרוּק". להמשיך לקרוא

התפוטר

התפוטר היא מילת סלנג, שחדרה למילונות העברית. פירושה הוכרח להתפטר, התפטר שלא מרצונו בחוסר בררה. בתחילה כוון המונח התפוטרות לאנשי צבא שלא המשיכו לשרת בצה"ל בגמר מלחמת השחרור, ואלו הם קציני צה"ל שבאו מצמרת הפלמ"ח או קצינים חברי מפ"ם או אוהדיה או מפקדים בכירים אנשי הקיבוץ המאוחד. מקצתם פרשו לא מרצון, אלא בגלל לחצים של פיקוד הצבא ושל בן-גוריון אישית. אחרים פרשו מפני שלא מצאו את מקומם בצה"ל, ההולך ונבנה כצבא סדיר היררכי עם אווירה של זרות ולעתים אף עוינות כלפי הפלמ"ח, ערכיו ודפוסי פעולתו. אורי ברנר, שהיה סגן מפקד הפלמ"ח וחבר קיבוץ מעוז חיים, בספרו ההתפוטרות ניסה לנמק מדוע נמנעו מפקדי הפלמ"ח להשתלב בפיקוד צה"ל בשנת 1949. מתחום הצבאי-פוליטי עבר מונח זה לכלל התחומים. להמשיך לקרוא

מילת היחס את

מאמר זה עוסק בשימושים באות היחס את ובדיון שהיה בשנות החמישים והשישים באשר לנחיצותה של מילת יחס זו. אות היחס את מציינת את יחס הפעול, והיא תבוא לפני שם מיודע כמבואר בזה:

א. אם הוא שם בה"א הידיעה, כגון "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ".

ב. אם הוא שם פרטי, כגון "וירא את בנימין" (בראשית מג, כט).

ג. אם המושא הישר בא בכינויים, כגון "ורחץ את בשרו במים" (ויקרא טז, כד).

ד. אם המושא הישר נסמך לסומך ידוע, כגון "ויתן לי את מערת המכפלה" (בראשית כג, ט).

ה. אם לפני מושא ישר, הידוע לנו, בא שם מספר, כגון "ויחץ את שלוש-מאות האיש (שופטים ז, טז).

ו. לפני כל אף אם המושא הישר אינו מיודע, כגון "ונתתי לכם את כל עשב" (בראשית א, כט).

* בצירוף יש לי את, האת מיותרת, ויש לומר יש לי הספר ולא יש לי את הספר. להמשיך לקרוא