נקודת ראותבמאמר זה אסקור את שמות הילדים שנולדו למשפחות המייסדים בכפר תבור. אתמקד בעיקר בשמות החדשים, שלא היו מקובלים בגולה. רוב השמות היו שמות מסורתיים. אך היו שמות שסימלו את יצירתם של העברי החדש בארץ, שייצגו באמצעות שמם את התחייה הלאומית. ושמות אחרים היו קשורים להתיישבות בארץ ולעבודת השדה.
לקריאת המאמר לחצו כאן.
חנה יזרעאלי נולדה בעיר פלובדיב שבבולגריה בשנת 1891. היא עלתה ארצה בשנת 1894. יזרעאלי למדה בבית ספר עברי לבנות בנווה שלום בהנהלתה של רוזה יפה, אחותו של הרופא הלל יפה. בבית ספר זה הוכשרה למעשה יזרעאלי לשמש מורה לשפה העברית ביישובים שנוסדו בגליל התחתון. ובתום הלימודים בשנת 1903 נשלחה ללמד בכפר תבור.
סבוטניקים הם בני קהילה רוסית-נוצרית, אשר התייהדה, ושהחלו חבריה לקיים מנהגים ומצוות יהודיות שונות. מקצתם אף התגיירו רשמית. מקור השם סובוטניק הוא מהמילה הרוסית סובוטה Суббо́та [=שבת]. בכפר תבור התיישבו שתי משפחות של סובוטניקים, והן מטביוב ואליאל. להמשיך לקרוא
אשר לבינזון, אשר כונה אבו לייבוש, נולד ברומניה. הוא הגיע לכפר תבור עם אשתו יהודית ועם בנם לייבוש בשנת 1911. המשפחה התגוררה בהרחבה שהוקמה לאחר רכישת אדמות אום אל-ג'בל שמצפון למושבה. בכפר תבור נולדו לזוג לבינזון עוד שני ילדים: שרה ושמעון. אשר היה נגר מעולה. הוא בנה לברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד (1845–1934 ) אפיריון. והנה סיפור המעשה: להמשיך לקרוא
חיה-שרה הייתה בתם של דבורה והרב נפתלי-קדיש מלמד (פוזנר). היא נולדה בשנת 1870 בכפר איבניץ, עיירה באזור מינסק בבלארוס. אביה של חיה-שרה מרמור שלח אותה ב-1882 בהיותה בת 12 לארץ, אל קרוביה, שהם ממשפחת צלליכין, ממשפחות הבילויים בראשון לציון ובגדרה, כי אמר האב: "נדר נדרתי, בתי, כי בהגיעך למצוות, תהיי עולה לארץ, כשם שנער עולה לתורה ונהייה בר-מצווה". הנערה הופקדה בידי משפחת נוסעים, והחלה נעה-ונדה בין קרוביה. חיה-שרה עבדה בגדרה ובראשון לציון, השתכרה בתפירה, עד שיום אחד בא יהודה-לייב מרמור, שהיה לו מעמד בפקידות, והציע לה להינשא. הנערה היססה, כי לא כך תיארה את נישואיה בלי אב ואם לשאול את עצת פיהם. אך מכיוון שהאם מתה בגולה, נאותה למרמור. השניים נישאו ב-1888 בראשון לציון, והלכה אחריו למקום עבודתו בזיכרון יעקב. שם עבד שלוש שנים עד שיעץ להם בנשימול, מנהל הפקידות בזיכרון יעקב: "18 משפחות פועלים יוצאות למטולה להתיישב. סעו גם אתם עמהם". ויצאו למטולה ברכיבה על חמורים. להמשיך לקרוא
ילקוט הכזבים הוא אסופת סיפורי מעשיות קצרצרים, ספק בדיחות, ספק בדותות, שהועלו על הכתב לאחר שסופרו מפה לאוזן במהלך שנות הארבעים. המהדורה הראשונה של הספר התפרסמה ב-1956. את הסיפורים ליקטו דן בן אמוץ וחיים חפר. בספר, שיצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הוכנסו 167 סיפורים. הספר מתאר את הוויי הפלמ"ח במהלך שנות הארבעים. בסיפורים האלה מוזכרים בני כפר תבור, או מסחה בלשונם.[1] מבחינת אנשי הפלמ"ח, בני מסחה היו קבוצת שוליים. המסחאים מתוארים עממיים, פשוטים, דוברי עברית עילגת ובעלי מעט קשיי תפיסה. להלן הסיפורים שמוזכרים בהם כפר תבור או תושביה: להמשיך לקרוא
בשנים הראשונות לייסוד המושבה ילדו הנשים בבית בסיועה של מיילדת, ולא תמיד המיילדת הייתה מוסמכת. המיילדת הלא מוסמכת כונתה בּוֹבֶּה (ביידיש סבתא) במאמר זה מובא לקט של סיפורים על לידות מכפר תבור. להמשיך לקרוא
צימרמן הוא כינוי ישראלי לאי-התאמה בולטת בין מילים למנגינה ולחוסר מוזיקליות של שיר. מקור הביטוי הוא בשיר מתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים "אז הלכנו אל צימרמן". בני נוער מכפר תבור ניסו להתאים מילים ללחן שחיבר מרדכי זעירא לשיר "חבר'ה לצים, חבר'ה יאטים, בחורים כארזים". הביטוי אף הוכנס למילון העולמי לעברית מדוברת של דן בן-אמוץ ונתיבה בן-יהודה: "צימרמן – כינוי לשיר, הכתוב בחרוזים, כשהמשקל לא נשמר מפאת חוסר כישרון, והדבר מעורר גיחוך". להמשיך לקרוא
במאמר הזה אני מצטטת את דבריה של הניה פקלמן על קורותיה בכפר תבור מתוך ספרהּ חיי פועלת בארץ. הניה פקלמן נולדה ב-1903 בבסרביה, ונפטרה ב-1940 בתל אביב. היא הייתה פועלת וחלוצה בת העלייה השלישית. ב-1935 הוציאה לאור במימון עצמי את ספרהּ, ובו הביאה בגוף ראשון את סיפור חייה. בקטע המצוטט היא מגוללת את שעבר עליה בתור פועלת בכפר תבור ואת היחס של שאר הפועלים, שעבדו בכפר תבור, אליה. בכפר תבור עסקה בעיקר בעבודות הקשורות לטבק. להמשיך לקרוא
בשנות העשרים הראשונות של המאה העשרים הקימו צעירים בני המושבות הוותיקות ארגון ששמו בני בנימין על שם בנימין-אדמונד דה רוטשילד. מנהיגיה הבולטים היו עובד בן עמי וגד מכנס מפתח תקווה ואלכסנדר אהרונסון מזיכרון יעקב. מטרתו הייתה לעזור למעוניינים מקרב בני האיכרים לייסד מושבות חדשות. מאחר שלא היה להם סיכוי להיעזר בקרנות הלאומיות, הואיל ואלו העדיפו לסייע להתיישבות השיתופית, הקימו בנק משלהם. מטרתו להעניק למתיישבים הלוואות לצורך זה. מזכיר הארגון היה עובד בן עמי. הוא יזם בשנת 1928 הקמת מושבה לצעירי המושבות בשרון בשטח שהתאים לפרדסנות. היוזמים בחרו בשם המיועד למושבה החדשה – נתניה – בתקווה לזכות במענק נדיב מנתן שטראוס הציוני העשיר מארצות הברית. למגינת ליבם, לא עמד האיש בציפיותיהם, ועם זאת זכה בכל זאת ששמו יונצח במושבה החדשה. תוך חיפוש השטח לרכישה הגיעו דרך מתווך לשיח' של הכפר הקטן אום-חאלד, ממערב לבית ליד. המקום היה רחוק מכל יישוב וללא דרכי גישה. להמשיך לקרוא
נקודת ראות 