ארכיון תג: עריכת לשון

עצות לציבור הערבי בכתיבה בעברית

רבים מהמגזר הערבי כותבים עבודות בעברית לתארים מתקדמים. לעיתים הכותבים מושפעים בכתיבתם מן הערבית וכותבים עברית בלבוש ערבי. ובשל כך ברצוני להשיא כמה עצות לשיפור הכתיבה, ואלו הן: להמשיך לקרוא

שואה

המילה שואה מופיעה בתנ"ך בכמה משמעויות, ואלו הן: 1. שממה, כגון "יוֹם עֶבְרָה, הַיּוֹם הַהוּא: יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה, יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה, יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל" (צפניה א, טו). רש"י כתב על אתר: "יום שואה: לשון שממון"; 2. חושך, כגון "וְעָלִיתָ כַּשֹּׁאָה תָבוֹא, כֶּעָנָן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ תִּהְיֶה–אַתָּה, וְכָל-אֲגַפֶּיךָ, וְעַמִּים רַבִּים, אוֹתָךְ" (יחזקאל לח, ט). רש"י כתב על אתר: "כחשך המכסה את הארץ, שואה ברואינ"ה בלע"ז"; 3. אסון וחורבן, כגון "וּמַה-תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה, וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא…" רש"י כתב על אתר: "שואה: לשון חורבן". להמשיך לקרוא

תיקוני לשון

להלן הערות בתחום הלשון, שיש לתת עליהן את הדעת:

  1. אסור לומר האבא, שכן האל"ף האחרונה היא כמו ה"א היידוע.
  2. וכמו כן אין להוסיף את ה"א היידוע לאימא, שכן האל"ף שבסוף המילה מעידה על כך.
  3. אדם – אין בו רבים ואין בו סמיכות. השם מכוון גם לאיש וגם לאישה.
  4. או"ם ולא או"מ: הכלל הוא שביטוי שאנו מבטאים בו את ראשי התיבות כמילה ממש, כגון להד"ם, עכו"ם, ש"ץ, תנ"ך, יש לכתוב את הקיצור באות סופית. אך אם ראשי התיבות הם סימן כתוב בלבד, כגון מו"מ, אח"כ ואחה"צ, יש לכתוב את המילה באות רגילה.
  5. אוֹפַן הוא גלגל, ואילו אׁפֶן הוא דרך, שיטה, צורה. מבחינת הגייה יש לומר אוֹפַנוע ולא אוֹפְנוע.
  6. המילה אזיקים היא רק ברבים.
  7. יש להיזהר מהשימוש בביטוי ראו אחד את השני. במקום זאת מוטב: איש את רעהו (אחיו, חברו) או זה את זה.
  8. את ימי החודש יש לקרוא לא במספרים סודרים, אלא במספרים מונים: אחד, שניים וכו', ומכאן: אחד במאי, אחד בחודש וכו'.
  9. יש לומר אחראי לעבודה ולא על או בעד העבודה.
  10. אטום – סגור, לא שקוף, לעומת אטים – לא חדיר (לנוזלים ולגזים).
  11. רצוי להבחין בין איזה, איזו, אילו: (לזכר) איזה מראה יפה!; (לנקבה) איזו אישה יפה!; (לרבים ולרבות) אילו ספרים נאים! אילו תוכניות נאות!
  12. רצוי להבדיל בשימוש בין אין לאיננוּ. אין יש להקדים לנושא ואיננו לאחר הנושא, למשל אין השפע מצוי לעומת השפע איננו מצוי.
  13. יש להבחין בין אין מעבר למעבר אסור. הראשון מורה על אי-מציאות מעבר, ואילו השני מציין כי אף על פי שיש מעבר, הוא אסור.
  14. אחרי אלא מיותר לומר רק, שכן אין טעם למיעוט אחרי מיעוט.
  15. מוטב להשתמש בצירוף אלא אם כן לאחר שלילה, כגון הוא לא יוסיף לבקש עזרה, אלא אם כן יישאר מחוסר עבודה; צה"ל לא יתקיף, אלא אם כן יותקף תחילה.
  16. יש להימנע מהטעות הרווחת בדיבור ובכתב בנוגע לשימוש בתואר אמיתי: במקום פצע אמיתי, רווח אמיתי יש לומר פצע גדול (של ממש), רווח של ממש (ממשי, גדול).
  17. למילה אנוֹש אין ריבוי.
  18. יש הבדל בין אנושות – המין האנושי – לבין אנושיות – תכונות האדם.
  19. לנתיב קשר יש לקרוא אפיק ולא ערוץ.
  20. יש לומר אצלם ולא אצלהם.
  21. ההבדל בין ארס לרעל: אֶרֶס הוא סם מזיק או ממית המצוי ברירם של בעלי חיים, ואילו רעל מוצאו מצמחים או ממחצבים: ארס נחשים, רעל צמחים.
  22. תנו דעתכם: אותי, אותנו, אֶתְכֶם, אֶתְכֶן, איתי, איתנו, איתכם.
  23. בודד – החזיק לבד, הפריד, מנע מלבוא במגע עם הסביבה, ובידד – הגן מפני מגע עם חומרים אחרים, מנע מעבר חשמל, חום, קול ורטיבות.
  24. עמד בבחינה – הצליח; עמד לבחינה – ניגש לבחינה.
  25. שמות המורכבים ממילת יחס ושם נכתבים בשתי מילים ומקף ביניהן: בין-לאומי, בין-מפלגתי וכו'.
  26. המילה בלעדי – צורתה בריבוי, ויש לומר בלעדַי, בלעדָיו ולא בלעדִי, בלעדוֹ.
  27. מותר לשים את ה"א היידוע גם לפני בלתי, ואפשר לומר הבלתי ראוי, הבלתי ציוני וכו'.
  28. תנו דעתכם להבדל שבין בניין למבנה: בניין – כל דבר בנוי או בנייה; מבנה – תבנית: מבנה גאולוגי של הקרקע, מבנה המשפט בלשון.
  29. בן ברית: יהודי, שבא בבריתו של אברהם אבינו; בעל ברית: שותף, ידיד, מי שכרת ברית עם חברו.
  30. בפני – בנוכחות; לפני – מול; מפני – בגלל.
  31. ביקש את – חיפש, השתדל למצוא; ביקש מן – רצה, דרש, הפציר, התחנן.
  32. הרבים של בר הוא בני, ומכאן בני מצווה. צורת הנקבה של בר היא בת.
  33. גָּוֶן בסמיכות הוא גּוֹן, למשל גּוֹן הזית; ברבים: גְּוָנִים, גּוֹנֵי.
  34. גנב – לוקח ממון בסתר; גזלן – לוקח בגלוי ובחוזק יד.
  35. כותבים גרש לסימון מילה אחת מקוצרת, כגון מס', רח', עמ'. כותבים גרשיים לפני האות האחרונה של ראשי תיבות, כגון מנכ"ל, רמטכ"ל, ת"ד. ברבים מיקום הגרשיים נשאר כמו ביחיד, כגון רמטכ"לים. המנהג לכתוב נקודה אחרי קיצורי שמות פרטיים אינו עברי וגם גורם טעויות. ולכן יש לכתוב ח"נ ביאליק. המילה דוקטור נכתב בקיצור ד"ר.
  36. שימו לב להבדל שבין הֵדִיח להִדִּיח. הֵדיח – שטף במים; הִדִּיח – גירש, פיטר.
  37. שימו לב להבדל שבין דומה לשווה: דומה – שיש לו דמיון, בעל תכונות משותפות; שווה – דומה בכל פרטיו: שני האחים שווים במראיהם ובקומתם אך אינם דומים באופיים.
  38. דחוף – ממהר מאוד, אינו סובל דיחוי; תכוף – שבא זה אחר זה: לאחר שנשלח מכתב דחוף, התקבלו שני מכתבים תכופים.
  39. דלת – לוח הסוגר על הפתח; פתח – חלל בתוך קיר: "ויצא אליהם לוט הפתחה, והדלת סגר אחריו" (בראשית יט, ו).
  40. שימו לב להבדל בין רגע לדקה: רגע הוא זמן קצר ביותר; דקה היא חלק השישים משעה.
  41. דרג – שלב משלבי המִדרג; דרגה – מושג בסולם השכר.
  42. מן הראוי להימנע משימוש בה"א היידוע בשמות לועזיים, שיש להם צביון של שם פרטי. ולכן יש לומר קורונה ולא הקורונה.
  43. 43. שימו לב להבדל שבין הבדל להפרש: הבדל – שוני איכותי, תכונות מבדילות; הפרש – שוני כמותי: אין כמעט הבדל בתפקידיהם, אך יש הפרש ניכר במשכורותיהם.
  44. מן הראוי להימנע משימוש בהודות באשר לדבר רע: הודות לגזרות הקשות ברחו היהודים, ומוטב כאן: בגלל, עקב וכדומה.
  45. שימו לב להבדל שבין הודעה למודעה: הודעה – מסירת ידיעה; מודעה – הודעה בעיתון.
  46. הורקה – היהפכות לירוק; הרקה – ריקון, הוצאה מתוך הכלי.
  47. הֵעֵז – נהג בעוז, הייתה לו העזה או עזות, התחצף; הֵעיז – אסף אל מקום מחסה.
  48. רצוי שלא להשתמש בהשלכה במובן תוצאה, השפעה.
  49. שימו לב להבדל שבין התכתבות לתכתובת: התכתבות – חליפת מכתבים; תכתובת – כלל המכתבים שבהתכתבות: ההתכתבות נמשכה, אך כל התכתובת אבדה.
  50. שימו לב להבדל שבין וריד לעורק: הווריד מוביל דם אל הלב, ואילו העורק מוביל דם מן הלב.
  51. זה שנים רבות ולא מזה שנים רבות.
  52. זכה ב – נעשה בעל קניין: זכה באישה חכמה, זכה בירושה גדולה; זכה ל – נמצא ראוי לדבר: זכה למצוות, זכה ללמוד אצל המורה הדגול.
  53. השימוש זמם נגד מוטעה, ויש לומר זמם ל…: "זומם רשע לצדיק וחורק עליו שיניו" (תהילים לז, יב).
  54. מן הראוי להבחין בין זמן לפנאי. פנאי – זמן פנוי: אני טרוד מאוד בזמן האחרון ולא היה לי פנאי לטפל בעניין הזה.
  55. חגורה אין מורידים, אלא מתירים.
  56. הריבוי של חוף הוא חוֹפים ולא חֻפּים.
  57. חוץ מ- – להוציא מן הכלל: בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו (סנה' קה, ב); מלבד – נוסף על: "ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון" (בראשית כו, א).
  58. נפל חלל, נפלה חללה, נפלו חללים… חללות.
  59. מן הראוי להשתמש בהופעל של חלק לציון מעידה ונפילה: הרכוש התחלק לשבעה חלקים, האיש החליק על הקרח, החליק בעגלת חורף, והנגר החליק את העץ במַקצועתו.
  60. אם הבעל או אם האישה היא חמות ולא חמה.
  61. חֵמָר – פסולת שמן אדמה; חֹמֶר – אדמה לעשיית כלי חרס.
  62. מן הראוי להבחין בין חופש לבין חופשה: חופש – חירות, מושג כללי ובלתי מוגבל, ואילו חופשה מציינת שחרור מעבודה לזמן מסוים, פגרה.
  63. מן הראוי לדייק ולהבחין בין חופשי (אינו מוגבל) לפנוי (לא עסוק): ההנהלה חופשית להחליט כרצונה; המורה פנוי פעם בשבוע לקבלת הורים.
  64. חקלַאי הוא שם עצם, ופירושו איכר עובד אדמה; חקלאִי הוא שם תואר, כלומר דבר שקשור לעבודת אדמה.
  65. חשש לו – דאג לו; חשש מפניו – פחד ממנו.
  66. חתר ל…– שאף אל; חתר תחת – פעל נגד.
  67. טפל – לא עיקרי: נימוק טפל; תפל – בלי מלח, חסר טעם: מאכל תפל.
  68. תנו דעתכם להבדל שבין טרי (רענן) לבין לח (רטוב): פרי טרי, צבע לח.
  69. תנו דעתכם להבדל שבין ידוע למסוים: ידוע – מפורסם; מסוים – קבוע ומוגדר: מדען ידוע דרש מספר מסוים של עובדים שיועמדו לרשותו.
  70. המילה עוד מציינת תוספת או המשך: "עוד נגע אחד אביא על פרעה" (שמות יא, א); "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה" (בראשית ח, כא). על כן יש לומר אין עוד מקום באוטובוס (ולא יותר); הפועלים לא ישבתו עוד (ולא יותר).
  71. נוכח לדעת; נכח באסיפה.
  72. האב מוליד, והאם יולדת.
  73. מן הראוי להבחין בין הוסיף לבין המשיך: הוסיף לעבוד, המשיך בעבודה.
  74. הבחינו בין התייצב לפני – עמד לקבל פני – לבין התייצב בפני – התקומם, עמד כנגד.
  75. יש לומר יוקר המחיה ולא יוקר החיים.
  76. יש לומר ייתכן ש, ייתכן כי ולא ייתכן ו.
  77. הצירוף יש לי, יש לך אינו פועל, ומשום כך לא בא אחריו את עם שם העצם. טעות אפוא היא לומר יש לי את הספר, והנכון: יש לי הספר הספר כאן נושא ולא מושא, ולפני נושא לא תבוא המילה את.

 

נגיף

שורש המילה נגיף הוא נג"ף, וממנו יש שני שמות עצם במקרא: נגף ומגפה. נגף ומגפה הן מילים נרדפות, כלומר מחלה מידבקת, הפוגעת באנשים רבים. בהשראתן נוצרה המילה נגיף בתור חלופה עברית לווירוס, שפירושה בלטינית רעל. החלו להשתמש במילה נגיף בשנת 1946. לדוגמה, בעיתון הבקר מ-7 באפריל 1946 כתוב כך: "הקצין הוטרינרי הראשי מבקש להודיע כי כל סוג של נגיף דורש תרכיב מיוחד". עוד חלופה עברית לווירוס הייתה ארס. למשל, בעיתון חרות מ-2 באפריל 1951 נכתב: "בין המחלות הקשות הנגרמות ע"י ארס (נגיף, ווירוס) ישנה גם דלקת חמורה של הכבד שמביאה לידי שינויים רציניים מאוד ברקמתו ובתפקודו". מהמילה נגיף נוצרה המילה נַגֶּפֶת, ופירושה מחלה הנגרמת מווירוס. יש להעיר שהאקדמיה ללשון העברית פָסקה שיש לומר נְגיף.

אקדח

המילה אקדח היא מילה יחידאית במקרא, ומופיעה בישעיהו נד, יב: "וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח; וְכָל-גְּבוּלֵךְ, לְאַבְנֵי-חֵפֶץ". במקרא הכוונה באקדח לאבן יקרה. תרגום יונתן זיהה את אבני האקדח עם אבני גמר, כלומר אבני גחלת, מלשון קודחי אש. רש"י פירש שאבני אקדח הם "מין אבנים טובות בוערות כלפידים, והוא קרבונקל"א, כלשון גחלים". רבים מן המתרגמים בזמננו הסכימו לפירוש זה, ותרגמו carbuncle. להמשיך לקרוא

ייתור מילים בתרגום

פעמים רבות מתרגמים מתרגמים מילולית, ובתרגום יש מילים רבות שאפשר להשמיטן בעברית. בשל כך הנוסח הסופי מסורבל מאוד. במאמר הזה אתן דוגמאות למילים שאפשר להשמיט בעברית, וכך הטקסט יהיה נהיר יותר ופחות מסורבל. להמשיך לקרוא

חנה (בעלול) יזרעאלי – המורה הראשונה בכפר תבור

חנה יזרעאלי נולדה בעיר פלובדיב שבבולגריה בשנת 1891. היא עלתה ארצה בשנת 1894. יזרעאלי למדה בבית ספר עברי לבנות בנווה שלום בהנהלתה של רוזה יפה, אחותו של הרופא הלל יפה. בבית ספר זה הוכשרה למעשה יזרעאלי לשמש מורה לשפה העברית ביישובים שנוסדו בגליל התחתון. ובתום הלימודים בשנת 1903 נשלחה ללמד בכפר תבור.

להמשיך לקרוא

עדלאידע

עדלאידע היא כינוי מקובל להילולת פורים, הכוללת תהלוכות ושעשועים בהמון, קרנבל עממי. תהלוכת העדלאידע הראשונה בארץ נערכה בתל אביב ב-1912 ביוזמתו של אברהם אלדמע, אומן ומורה לאומנות בגמנסיה הרצלייה. בתהלוכה זו הייתה של תלמידים מחופשים, שצעדו לאורך רחובה הראשי של העיר רחוב הרצל. התהלוכות בשנים שלאחר מכן כבר היו מתוכננות, ומסלולן היה ארוך יותר. המיצגים בתהלוכות כללו  נושאים לאומיים, כגון העליות לארץ, חלוצים וחלוצות, שבטי ישראל, לצד נושאים פורימיים.

השם שניתן לאותה תהלוכה היה קרנבל. בשנת 1932 הוחלט להכריז על תחרות לשם עברי למילה הלועזית קרנבל. עיריית תל אביב הקימה ועדה מיוחדת של אנשי עט, וזו קיבלה מן הציבור לא פחות מ-253 הצעות שונות, ובהן 209 שמות עבריים לתהלוכת המסכות. חיים נחמן ביאליק הציע את השם פּוּרָה, שאול טשרניחובסקי הציע את השם אסתורת, ואברהם שלונסקי הציע את השם צהלולה. השם שהתקבל בסופו של דבר היה עדלֹידע, והוא לא היה אחד מהשמות שהציע הציבור, כי אם הצעתו של חבר הוועדה הסופר י"ד ברקוביץ.

השם עדלֹידע מורכב משלוש מילים: עד לא ידע, לפי אמרה של רבא בתלמוד הבבלי, מסכת מגילה ז' ע"ב: "חייב איניש לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", כלומר צריך אדם לשתות בפורים עד שלא ידע להבדיל בין ארור המן לבין ברוך מרדכי. יש בשם עדלידע מין חיקוי לשם אולימפיאדה. אך, הייתה התנגדות לשם זה. היו שאמרו שלפי חוקי ההברה העברית אי אפשר לקבלו, כי מדובר בברבריסמוס לשוני. היו שהתמרמרו שהשם שנבחר היה של חבר בוועדה לקביעת השם שיחליף את השם קרנבל. למערכות העיתונים בארץ הגיבו תגובות רבות נגד השם עדלידע, למשל בעיתון דואר היום מ-25 בפברואר 1932 כתב הקורא ש' לבונסקי: "טובי סופרנו כאבו וילדו את… 'עדלידע'! קשה מאוד להתרגל לשם הזה. למי שיש לו בפיו שיניים כואבות, רחמנא ליצלן, אינני מיעץ אפילו להתחיל להתרגל לזה! השאר לנו 'עדלידע' בבחינת נר חנוכה: לראותם לבד ולא להשתמש בה!"

בית ספר תרבות בעיירה לנין

העיירה לנין ממוקמת במחוז הומל שבבלארוס. בעיירה לנין גרו 1,000 יהודים. בעיירה היה בית ספר עברי. בית ספר תרבות הוקם בעיירה לאחר מלחמת העולם הראשונה, והיה מסונף למרכז התרבות בוורשה. בית ספר תרבות היה בית ספר עברי וציוני, ושפת ההוראה בו הייתה עברית. בכל שנה למדו בו כ-150 ילדים ב-4–5 כיתות. המורים היו לרוב בני ערם אחרות, ונשלחו לעיירה מטעם מרכז התרבות בוורשה חוץ מהמורה א"ל זייציק, שנמנה עם תושבי העיירה, ולימד קרוב ל-50 שנה. לאחר סיום בית ספר תרבות המשיכו בעלי היכולת והאמצעים ללמוד בגימנסיה העברית בפינסק, בסמינר למורים בווילנה או בבית הספר המקצועי אורט שבבריסק.

אחרי הלימודים נפגשו בני הנוער במועדון תרבות, ובו היה אפשר לקרוא עיתונים וירחונים בכל מיני שפות. בו גם נערכו אסיפות והרצאות מפי שליחים מארץ ישראל. ליד המועדון הייתה ספרייה עשירה. רוב הספרים בה היו בעברית וביידיש. עם העברת השליטה לסובייטים ב-1939 נהפך בית הספר העברי למוסד סובייטי, ושפת הלימוד בו הייתה יידיש.

הגרמנים כבשו את לנין ב-18 ביולי 1941. ב-10 במאי 1942 הוקם בלנין גטו. הגטו עצמו חוסל ס-13 באוגוסט 1942. כוחות צבא ומשטרה רצחו את 1,100 יושביו בבורות מחוץ לעיירה. אחד הנרצחים היה מנחם מנדל גלנסון. אביו צבי יקותיאל היה סוחר, ונשוי לחיה-שרה. סבו ר' ישראל גלנסון היה הגבאי של בית הכנסת של העיירה. למנחם מנדל, יליד 1930, היו שישה אחים: אריה (לייב), יליד 1913; חיים, יליד 1917; רחל, ילידת 1920; שלמה, יליד 1924; אליעזר (לייזר), יליד 1926, ואהרן גלינסון, יליד 1914, שרד במלחמה, ועלה לארץ ישראל. אריה, חיים, שלמה ואליעזר נהרגו בעת שברחו ממחנה העבודה הנצביץ'. ב-1938, כשהיה מנחם מנדל תלמיד כיתה בי"ת בבית הספר בלנין, כתב בחוברת ד' של כתב העת עולמי הקטן, שיצא לאור בי"ח אייר תרצ"ו (10 במאי 1936) איך התחילו ילדי לנין ללמוד עברית. כך הוא מספר:

עיירתנו לנין היא קטנה. בלנין יש בית ספר עברי בן ארבע מחלקות. עד השנה הזאת תלמידי בית הספר דיברו יהודית. השנה התחילו תלמידים לדבר עברית.

איך זה נעשה? מדודגרודק באו שלושה תלמידים מאגודת "בני יהודה". הילדים התאספו, וגם אני הייתי בתוכם. נשבענו לדבר רק עברית. כעבור כמה ימים נסעו התלמידים מבני יהודה בשלום. כמעט כל הילדים התחילו לדבר עברית. עכשיו יש כבר ארבעים ילד השייכים לאגודת "בני יהודה" ומדברים רק עברית.

שפעת

שפעת היא מחלה נגיפית מידבקת, המופיעה בצורת מגפה, וניכרת בחום, בכאב ראש, בכאבי שרירים, בכאבי בטן ובדלקת בדרכי הנשימה העליונים. בשנת תרנ"ג (1893) הציע אליעזר בן-יהודה בעיתונו הצבי את השם שפעת למחלה. בעיתון הצבי מח' באב תרנ"ג (21.7.1893) נכתב כך: "… החולים רבים, וכעשרה, חמשה עשר מתים בכל יום, ואנשים רבים אשר הלכו מעירנו שמה לבריאותם לרחץ בים שבו כל עוד נפשם בקרבם: רזים, דלים, רבים בכאב עינים, בקדחת, בשפעת". בהערה למילה שפעת נכתב שם: "שם עברי, על פי משקל שמות המחלה, לה'אינפלואינציה' על פי משמעות המילה הזאת". להמשיך לקרוא