ארכיון תג: עריכת ספרי עיון ומחקר

זאב שטורם – ילד מוכשר בכתיבה

זאב שטורם נולד בלודמיר ב-1930 ונספה בשואה ב-1942. זאב אהב לכתוב בעברית שירים וסיפורים. יצירותיו שהתפרסמו בכתב העת עולמי הקטן מוצגים במאמר זה. יהי זכרו ברוך!

לקריאת המאמר לחץ כאן.

אלעזר הלוי סגל

אלעזר הלוי סגל נולד בעיירה צ'אוס במחוז מוהילב שבבלארוס בשנת 1856. היה בקי במקורות, שומר מצוות, איש לשון וציוני. כשהיה סגל בן 13, החל לשקוד על הכנת קונקורדנציה קומפקטית לתנ"ך, והיא הודפסה לבסוף בווילנה לאחר 40 שנה בשנת 1909. עותק שלה קיים כיום בספרייה הלאומית. אלעזר גויס לצבא הרוסי ב-1876, כשהיה בן 21, ושירת בו חמש שנים רצופות. כשהשתחרר בגיל 26 למד אצל אחיו את מקצוע החריטה ועשיית חותמות וגלופות. באותה העת נישא לפסיה לבית קנטור. יום אחד נכנס קצין רוסי אל האח והזמין חותמת צבאית לפי דוגמה שהביא. אחר כך התברר שהקצין המזמין ניצל את החותמת להרקת מחסן אפסנאות צבאי ביום ראשון, שלא עבדו בו במחסן. והעונש שקיבל אלעזר על מכירת חותמת מזויפת היה הגליה לסיביר. בסיביר ישבה המשפחה באירקוטסק. שם נולדו לבני הזוג סגל שמונה ילדים, ואלו הם: אסתר פייגה (ילידת 1888), שטרנה (ילידת 1890), צביה (ילידת 1892), צבי (יליד 1894), אליהו (יליד 1896), מרדכי (יליד 1897), ירושלים, סבא רבא שלי (יליד 1898) וציון (יליד 1900). בבית דיברו רוסית ויידיש, אך הייתה שעה, שהיה חובה לדבר בה רק עברית. היה מותר באותה שעה לשאול בלועזית איך אומרים מילה מסוימת בעברית.

להמשיך לקרוא

בול

המילה בול נזכרת באיוב מ, כ: "כִּי-בוּל הָרִים יִשְׂאוּ-לוֹ וְכָל-חַיַּת הַשָּׂדֶה יְשַׂחֲקוּ-שָׁם". התפיסה הייתה שפירוש המילה בול באיוב הוא יבול. על כך כתב רש"י על אתר: "בספר תהילים כתוב בהמות בהררי אלף, אלף הרים נשאו לו יבול ובכל יום רועה את כולם". פירוש אחר הוא שבול הרים הוא שם נרדף לחיות השדה, ופירושו בהמת ההר. הביטוי ירח בול נזכר במלכים א, ו, לח: " וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל, הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי, כָּלָה הַבַּיִת, לְכָל-דְּבָרָיו וּלְכָל-מִשְׁפָּטָו". ירח בול הוא חודש מרחשוון, שבו מסתיים איסוף היבולים, שהתחיל באייר. רש"י כתב על אתר: "הוא מרחשון, שהעשב בלה בשדה, ובוללין לבהמה מן הבית, מלשון (שופטים יט כא,) ויבל לחמורים". עוד פירוש לבול בתנ"ך הוא גוש, חתיכה, כגון "… לְבוּל עֵץ אֶסְגּוֹד" (ישעיהו מד, יט).

להמשיך לקרוא

גוואלד

גוואלד

המילה גוואלד (ביידיש: גֶעוואַלד) היא שם עצם, שמקורו ביידיש. ביידיש למילה היו כמה משמעויות: שוד ושבר (קריאת צער בשעת סכנה) ואלימות. מן היידיש חדרה המילה לסלנג העברי. בעברית פירוש המילה הוא קריאה לעזרה: הצילו! הושיעו! למשל, ביצירה בבית המרפא של אהרן ראובני כתוב: "נו, מה, איפוא, יהיה?… עלי ללכת לבנק… צריך אני… התירוני תיכף ומיד!… אלי! הצילו… גוואלד!… נהמת־פרא יצא מגרונו".

לפני הבחירות המפלגות פוצחות בקמפיין גוואלד. קמפיין גוואלד הוא סוג של קמפיין המרצה של מפלגה מסוימת, המבוסס על הפחדת המצביעים הפוטנציאליים שאם לא יצביעו לאותה מפלגה, יקרה אסון. יעקב מאור, מומחה לדיפלומטיה ציבורית ולהסברה, הוא שהמציא את המונח קמפיין גוואלד. במדעי המדינה המונח באנגלית הוא GOTV, ראשי תיבות של Get Out The Voters [= הוצא את הבוחרים לקלפיות], והוא תורגם בעברית ל"קמפיין המרצה". מאור סבר שהשם בעברית אינו משקף את יסוד ההפחדה שבקמפיין מסוג זה. ולכן המציא את המונח קמפיין גוואלד, ופרסם אותו בספר הדרכה לניהול קמפיינים, ששמו מה למדנו מארתור פינקלשטיין, שיצא לאור ב-2007. 

גם המפלגות הערביות חיפשו מקבילה ל"גוואלד", ותרגמו את המילה "פזעה". המילה פזעה (פַזְעָה فزعة) פירושה בערבית אזעקה. בהקשר של העימות הערבי-יהודי  המושג שימש לתיאור אזעקת לוחמים בלתי סדירים מכפרי הסביבה לצורך פעולה צבאית. הלוחמים היו מביאים איתם את נשקם האישי מביתם, ולאחר סיום הקרב היו חוזרים לביתם.

עריכה בימי הביניים

שני דברים פוגמים בטקסט: חזרות וסטיות מהעיקר. במאמר הזה אראה שגם בימי הביניים סטיות וחזרות הפריעו להבנת הדברים ולהטמעת המסר שלהם. הראיה לכך היא שפנה תלמיד של אבן עקנין אליו וביקש ממנו לתמצת את הפירוש הארוך של גלינוס לאפוריזמים של היפוקרטס. הסיבה הייתה שאופן כתיבתו של גלינוס מסורבל מאוד ומלא חזרות.

לקריאת המאמר לחצו כאן.

סנאי

הסנאי הוא סוג של בעלי חיים יונקים מכרסמים, השוכנים על עצים ביערות ומטפסים ומדלגים בין ענפיהם בזריזות. הסנאי ניכר בזנבו הארוך והשעיר מאוד. השם סנאי הוא קיצור מ"חולדת הסנאים", אחד ממיני החולדות שנזכרו במשנה, שהיה מקונן בשיחי הסנה. כך כתוב במסכת כלאים, פרק ח, משנה ה: "הַפְּרוּטִיּוֹת אֲסוּרוֹת, וְהָרַמָּךְ מֻתָּר; וְאַדְנֵי הַשָּׂדֶה, חַיָּה; רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מְטַמְּאוֹת בָּאֹהֶל כָּאָדָם; הַקֻּפָּד וְחֻלְדַּת הַסְּנָיִים, חַיָּה; חֻלְדַּת הַסְּנָיִים, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְטַמֵּא כַזַּיִת בְּמַשָּׂא, וְכָעֲדָשָׁה בְּמַגָּע". במילונו של בן-יהודה מלון הלשון העברית הישנה והחדשה אין בכלל ערך סנאי, אלא רק הערך חולדת הסנאים.

החלו להשתמש במילה סנאי רק בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. למשל, בעיתון גן השעשועים מ-4 בינואר 1900 נכתב: "בלב מלא שמחה שב ראובן לדרכו בלכתו ביער הלאה והנה סנאי (ביעלקא) מטפס על אחד העצים…" ביעלקא (белка) הייתה מילה נפוצה לסנאי באזורים דוברי רוסית. היו כמה הצעות כיצד לכנות בעברית את בעל החיים. למשל, הוצע לכנות בעברית את הסנאי בשם בעל החיים המכוּנה כוח, שהוא סוג של לטאה. עוד הצעה הייתה לכנות את הסנאי קרן האלוני, שהוא תרגום מילולי של השם הגרמני (Eichhörnchen).

חייל

אליעזר בן יהודה הוא שחידש את המילה חייל. היא הופיעה לראשונה בסוף המאה ה-19. לפני כן היה נהוג להשתמש בביטוי "איש צבא". למשל, ביצירה "יוסף טרומפלדור" של יוסף חיים ברנר כתוב: "את עצמו ראה באחרית-הימים עומד על הגבעה והוא גם אז איש-צבא. רק איש-צבא". ואילו במקרא היה מקובל הביטוי איש חיל להוראת חייל או אדם הראוי לשרת בצבא, כלומר לוחם טוב, חזק ואמיץ, כגון "וַיַּכּוּ אֶת-מוֹאָב בָּעֵת הַהִיא כַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ כָּל-שָׁמֵן וְכָל-אִישׁ חָיִל וְלֹא נִמְלַט אִישׁ" (שופטים ג, כט). במילון הלשון העברית הישנה והחדשה של בן-יהודה כתוב כך: "אחד מאנשי הצבא, נהוג בדבור העברי בא"י, וכבר השתמשו בו הרבה בספרות העברית". אליעזר בן-יהודה בחידושו הושפע מן המילה הערבית خيال (קרי: חַ'יַאל), שפירושה פרש, איש צבא מחיל הרוכבים.

צעצוע

המילה צעצועים (רבים של צעצוע) היא מילה יחידאית במקרא. היא מוזכרת בדברי הימים ב ג, י: "וַיַּעַשׂ בְּבֵית-קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, כְּרוּבִים שְׁנַיִם–מַעֲשֵׂה, צַעֲצֻעִים; וַיְצַפּוּ אֹתָם, זָהָב". היו שפירשו צעצועים צורה חלופית לשעשועים. ומאחר שמונח זה חל על תינוקות, התקבלה הדעה שלכרובים היו פני תינוקות. הכוונה בכרובים ליצורים מיתולוגיים מכונפים, המורכבים מווריאציות שונות של חיות ואנשים: ראש של אדם, גוף של אריה וכנפי נשרים. היו גם שפירשוה צאצאים, וגם על פי פירוש זה עניינה תינוקות. רש"י, למשל, פירש באופן זה. הוא כתב על אתר: "דוגמתו (ישעיהו כ"ב) הצאצאים והצפיעות ותרגומו ובניא תבנית ילדים וילדות עשה לכרובים כרביא ושל עץ היו ושוב ויצפהו זהב (ובמלכים א' ו') ויעש בדביר שני כרובים עצי שמן וכל מה שבפנים מעץ אינו רוצה להזכיר בזה הספר משום כבודו".

אחרים גזרו את המילה מלשון צוע בערבית, שפירושה ליצור או לעצב על ידי יציקת מתכת. והיו שתיקנו את המילה וגרסו מֵעֵצִים לפי הנאמר במלכים א ו, כג שהכרובים היו עשויים עצי שמן. בעברית החדשה התקבלה המשמעות של כלי למשחק ולשעשועים בהשפעת המילה ביידיש צאַצקע, שפירושה צעצוע. למשל, בעיתון המליץ מ-18 בפברואר 1873: "ממחרת יום ו' 17 יאנואר באו המקטרג והחוקר, הרופא של הערכאות, ואחד השוטרים למעון באלליאק אל החדר אשר שם הילדה האומללה, וסביבה כלי משחק וצעצועים למכביר".

רישום תקני של מסמכים בארכיונים

בארכיונים תיעודיים מופקדים מסמכים שמתעדים את העבר. על כל מסמך מפורט בכמה משפטים במה הוא עוסק. במאמר זה ניתנות עצות לכתיבה נכונה של תיאור המסמכים. כשההסבר על המסמך כתוב נכון וברור, קל יותר למעיין למצוא את מה שהוא מחפש. להלן כמה עצות לכתיבה תקנית:

להמשיך לקרוא

השפעת הערבית על העברית

בימי תור הזהב של יהודי ספרד גברה השפעת הערבית על הלשון העברית. המתרגמים הגדולים, ובעיקר בני תיבון, נזהרו אומנם משאילת מילים מערבית, אך תרגומיהם היו לרוב תרגום כצורתו, מילוליים. ולפיכך נאלצו ליצור מילים עבריות חדשות, מונחים בעיקר, ברוח הערבית. עיקר השפעת הערבית בימי הביניים הייתה לא בהשאלת מילים, אלא בהרחבת הלשון וגם בצמצומה באפיקים מסוימים: הרחבה – יצירת מונחים רבים מופשטים, כגון איכות וכמות, וריבוי תארים שנגזרו משמות, כגון גשמי, רוחני וחומרי; דרכי הבעה מסוימים במחקרים דתיים ופילוסופיים – יש בהם משום הרחבה וצמצום כאחד, וטביעותם ברוח הלשון הערבית מנעה את סגנון התרגומים התיבוניים מהיות דוגמה לסגנון עברי בתקופות שלאחר כך.

בתקופת ימי הביניים שאלה העברית מן הערבית כשלושים מילים, כגון אקלים, מרכז, חוקן, צדף, צמג, אופק, משמש, צבר וקוטר. את רוב המילים הערביות שחדרו ללשון העברית בשני הדורות האחרונים יש לזקוף לזכות אליעזר בן-יהודה, כגון אבזם, אדיב, בורג, בטנה, במיה, טפיל, חושחש, תיל, רשמי, תאריך, תמרון (בערבית تمرين תרגיל), תעריף (בהשפעת הפועל عرف ידע, הכיר), צמיג (על פי המילה صمغ גומי), מחסן (בערבית مخزن), ומכאן מחסנאות, מחסנאי ומחסנית, סבון וריבה (על פי הערבית مربى = ממרח מתוק עשוי מפירות מבושלים בסוכר או בדבש). מובן מאליו שמילים המציינות מושגים ערביים מיוחדים עברו אל העברית בצורתן הערבית: שיח', מופתי, סלטאן, בדווי, רמדאן, קוראן ומֻכְתר (ראש הכפר הערבי). ומהלשון הערבית המדוברת באו לנו מילים דיאלקטיות, כגון זִפְתְּ, מבסוט, צ'יזבאט, טִיאַרַה (עפיפון), מילת הזירוז יאללה וחלס (חסל).