מסכה

המילה מסכה מופיעה בתנ"ך. בתנ"ך יש למילה כמה משמעויות, ואלו הן: 1. יציקה, פסל יצוק ממתכת, כגון "וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה" (שמות לב, ד). רש"י כותב על אתר: "לשון מתכת"; 2. מכסה, כיסוי, כגון "כִּי-קָצַר הַמַּצָּע, מֵהִשְׂתָּרֵעַ; וְהַמַּסֵּכָה צָרָה, כְּהִתְכַּנֵּס" (ישעיהו כח, כ). יש להעיר שברשימת כלי בית של ועד הלשון משנת תרע"ד (1914) נקבעה המילה מַסֵּכָה לצד המילה שְׂמִיכָה במשמעות "המכסה שמתכסים בו בעת השכיבה" על סמך פסוק זה; 3. מזימה, מחשבה. הדבר ניכר בישעיהו ל, א: "הוֹי בָּנִים סוֹרְרִים נְאֻם-יְהוָה לַעֲשׂוֹת עֵצָה וְלֹא מִנִּי וְלִנְסֹךְ מַסֵּכָה וְלֹא רוּחִי לְמַעַן סְפוֹת חַטָּאת עַל-חַטָּאת". רש"י כתב על אתר: "ולנסוך מסכה – להמשיל עליהם מושל ולא רוחי ודעתי בדבר ומהו הנסוך הוא פרעה", ורד"ק כתב על אתר: "כמו לעצות עצה כי העצה בסוד ובסתר, וכן לנסוך מסכה עניין כסוי וסתר העצה". רד"ק סבר שמסכה ועצה באו יחדיו, משום שגם עצה נותנים  בהסתר.

רעשן

רעשן הוא כלי שעשועים של ילדים, המשמיע קול רעש אגב הנעה או סיבוב. הילדים נוהגים להרעיש ברעשנים כשמשמיעים את השם המן בקריאת המגילה בפורים. איתמר בן אב"י מספר בספר חצוף ארצישראלי שהוא המציא את המילה רעשן. כך הוא כותב (עמ' 46): "ומן הפועל רעש יצרתי רעשן של פורים". לרעשן קראו לפנים קשקשן. למשל, בספר הזיכרונות של מאיר יעקב פרייד (1871–1940), סופר ומתרגם יידי, ימים ושנים, שנכתב ביידיש במקור, ויצא לאור בשנים תרצ"ח–תרצ"ט, כתב המתרגם אברהם זמיר: "קשקשן אחד גדול (הותקן) לצרכי הקהלה (לפורים) דומה לפטיש גדול". כמו כן, ש"י עגנון כתב בעיתון מאזניים, שיצא לאור בטבת תשכ"ג: "קשקשן של פורים וסביבון של חנוכה". 

על אוזן המן

בינואר 1912 קבע ועד הלשון שהשם שיינתן למילה הגרמנית Mohntaschen (ביידיש: מאָן טאַשן) הוא אוזני המן. נשאלת השאלה מדוע ועד הלשון לא נתן את התרגום העברי למילה זו, שהיא כיסי פרג. אכן, שמעון ברנפלד, היסטוריון, פובליציסט וחוקר המקרא מתרעם על חידוש זה. כך הוא כותב בעיתון הצפירה בגיליון 56 מא' בניסן תרע"ב: "ההמון בארצות הצפון והמזרח משתמש במלה המונית 'המן-טאשען'. מה הטעם למלה זו? זהו עסק למחקר הפסיכולוגיה העממית, שאין כאן מקומו. בכל אופן לא נכנסה מלה זו (ועמה גם המושג ההמוני) לא אל שפתנו, שהיא שפה אצילית כל כך, ולא אל שפת השפות שידברו בהם יהודים. באו 'מניחי הלשון' בא"י וזכו אותנו במלה עברית חדשה: 'אזני המן'. המלה ההמונית הזאת היא מנקרת מהעת ההיא במחי וצורמת את אזני. כאשר ראיתי את החדוש הזה, אמרתי לעצמי: אין אלו מרחיבי שפתנו, אלא אנשי לצון".