מאמר זה עוסק בפיסוק של פסוקית לוואי זיקה. פסוקית לוואי זיקה מתקשרת לשם העצם במשפט העיקרי (השם הזוקק) ובאה אחריו. הפסוקית עונה על השאלות איזה ואילו. מילות השעבוד האופייניות לפסוקית לוואי הזיקה הן ש, אשר וה"א הידיעה.
האקדמיה ללשון העברית מבחינה בין שני סוגי פסוקיות לוואי זיקה: פסוקית שהיא לוואי מצמצם ופסוקית שהיא לוואי לא מצמצם. פסוקית שהיא לוואי לא מצמצם,כלומר שגם בלעדיה ברור כלפי מה או כלפי מי מכוּון השם שלפניה – ראוי להפרידה משאר המשפט בפסיק או בפסיקים, בייחוד אם מניעתם יכולה לגרום שהפסוקית תתפרש כלוואי מצמצם. אבל בפסוקית שהיא לוואי מצמצם, כלומר שהיא הכרחית, ונוספת כדי לצמצם את תחולת השם שלפניה ולמנוע טעות בהבנה – לא יבוא פסיק לפניה, ואילו אחריה יבוא פסיק רק אם הפסוקית ארוכה. לדוגמה, במשפט "שלושה חברי קיבוץ בית אורן שהצביעו בבחירות לכנסת השנייה בעד רשימת מק"י הוצאו מן הקיבוץ" הפסוקית אינה מופרדת בפסיקים, שכן המידע שבה חיוני להבנת המשפט, ובלעדיו המשפט אינו ברור. הכרחי לציין שמדובר בחברים שהצביעו לרשימת מק"י, הואיל ובגין מעשה זה הוצאו מן הקיבוץ. ואילו במשפט "חברי קיבוץ בית אורן, שנשרף קיבוצם בשנת 2010, מעריכים את נזקי השרפה בעשרות מיליוני שקלים" הפסוקית מופרדת משאר חלקי המשפט בפסיקים, שכן המידע שבה אינו הכרחי להבנת המשפט, ולמעשה אפשר לוותר עליו.
בימינו רבים נוהגים לכתוב בראשי תיבות כדי לקצר בכתיבתם. המדקדקים יצאו נגד נוהג רווח זה. כך, למשל, כותב ראובן סיוון בספרו לקסיקון לשיפור השפה: "כתיבה בראשי תיבות מכת מדינה היא, וצריך להילחם בה ללא רחם. הבהירות צריכה להיות נר לרגליו של כל כותב. כתיבה בנוטריקון היא אם כל ערפול ומבוכה". על כן, בכתיבה, וודאי שבדיבור, יש להימנע מקיצורים ומשימוש בראשי תיבות. יש לשים לב שאין להימנע מראשי תיבות שהן מילים, כגון או"ם, להד"ם, מו"ל, רמב"ן, רש"י, צה"ל ורמטכ"ל.
אם נוקטים קיצורים, הרי יש לקצר לפי המקובל בעברית. שתיים הן דרכי הקיצור בעברית: האחת למילה יחידה והאחרת לצירוף של שתי מילים או יותר. מילה יחידה מקצרים בגרש הבא בסוף הקיצור לאחר האות הראשונה או האותיות הראשונות של המילה, כגון רח' (רחוב), עמ' (עמוד). צירוף מילים מקצרים באותיות הראשונות, אחת או יותר, ממילות הצירוף ובגרשיים לפני האות האחרונה של ראשי התיבות, כגון צה"ל, ת"ז (תעודת זהות). הגרשיים אינם מוזחים ממקומם גם בנטייה, כגון ח"כים, רס"ריות. לפי כלל זה, אין להשתמש בנקודה להבעת קיצורים. יש לשים לב שהאקדמיה ללשון העברית קבעה שיש לכתוב בסוף ראשי תיבות אותיות מנצפ"ך סופיות, אם ראשי התיבות מבוטאים כמילה ממש, למשל: עכו"ם, ש"ץ ותנ"ך. עוד היא קבעה שהקיצור למילה דוקטור הוא ד"ר ולא דר'.
במאמר זה עוסק בנקודה ופסיק ומסביר מתי יש לשים סימן הפסק זה. נקודה ופסיק מורים על הֶפסק גדול מן המסומן בפסיק וקטן מהפסק הנקודה. בדרך כלל שמים נקודה ופסיק בפירוט עניינים, ובכלל זה שמות, כדי להפריד בין צירופי עניינים שונים. להלן כמה דוגמאות: 1. בטקס נכחו שרים רבים, ובהם מר א"א, שר הפנים; מר ב"ב, שר העבודה והרווחה; מר ג"ג, שר המשטרה; גברת ד"ד, סגנית ראש הממשלה. 2. ואלו הסוגיות שיידונו בישיבה: א. מינוי מנכ"ל; ב. הרחבת פעילות החברה; ג. אישור התקציב.
כמו כן שמים נקודה ופסיק בין משפטים עצמאיים מבחינה דקדוקית, אבל קשורים זה בזה קשר ענייני אמיץ, כגון אשריך שבן זה יצא מחלציך; כמותו ירבו בישראל! וגם בין איברים שונים של מחרוזת שמים נקודה ופסיק, בייחוד שהיא ארוכה. לדוגמה, אף על פי שגדליה התפרנס מן המלמדות בדוחק, וכל ימיו היה לו מיחוש, ואשתו הייתה חולנית; אף על פי שבימות החורף לא היו החלונות השבורים שבביתו הנמוך עומדים בפני הדלף… – בכל זאת, אילו סר אליו מלאך המוות ואומר לו: "עדיין לא בא יומך, אולם אם חפץ אתה ברצון טוב, יכול אני לגאול אותך מחייך המרים", היה יורק לו בפניו.
נקודת ראות 