לביבות

המילה לביבות מופיעה כבר בתנ"ך. וכך כתוב: "וַתֵּלֶךְ תָּמָר בֵּית אַמְנוֹן אָחִיהָ וְהוּא שֹׁכֵב וַתִּקַּח אֶת-הַבָּצֵק ותלוש (וַתָּלָשׁ) וַתְּלַבֵּב לְעֵינָיו וַתְּבַשֵּׁל אֶת-הַלְּבִבוֹת /וַתִּקַּח אֶת-הַמַּשְׂרֵת וַתִּצֹק לְפָנָיו" (שמואל ב יג, ח–ט). לפי התיאור מדובר במאכל שעשוי מבצק שמבשלים אותו, ויוצקים אותו בקערה. אך לא ברור מהי הצורה של חתיכות הבצק הללו, שהכינה תמר. יש אומרים שהייתה להן צורת לב, ועל כן נקראו לביבה. ויש אומרים לביבות כי הן מושכות את הלב לתאוות המאכל. רס"ג תרגם זלאביה, שהוא מאכל מתוק, הנעשה מבלילת קמח חיטה ומטוגן בשמן עמוק, ולרוב בסירופ סוכר. רש"י כותב על אתר: "ותחלוט סולת מורבכת במים רותחין תחלה ואחר כך בשמן". ורד"ק פירש: "הוא הבצק הרקיק שקולין אותו במשרת". אליעזר בן-יהודה כתב במילונו מלון הלשון העברית בערך לבִבה: "ובזמן החדש השתמשו במלה זו למאפה בצק רך נפוח מטגן בשמן ובדבש וכדומה".