יוזמה

מאמר זה עוסק במילה יוזמה ובדרכים השונות שהוצעו לקרוא אותה. אליעזר בן-יהודה הוא שחידש את המילה הזאת על משקל חוכמה. כך הוא כותב במילונו מילון הלשון העברית: "שם הפעולה ועצם המעשה שיזם איש לעשות. נהוג בדבור העברי בא"י, וכבר השתמשו בו גם בספרות". דוד בן-גוריון סבור שאליעזר בן-יהודה טעה במילונו בניקוד המילה יוזמה. הוא סבור שיש לנקד יִזמה בחיריק מתוך הסתמכותו על ניקוד המילים בתנ"ך. ויש לציין שבמילונו של יהודה גור מלון עברי קיימות שתי הצורות זו לצד זו: יָזְמָה ויִזְמָה.

ביטויים שמקורם בארמית

מי שאינו יודע ארמית, מוטב שימשוך ידו ולא יסתכן בביטויים זרים שאינו מבין אותם. כאן הכישלון אורב בכל פינה. יוּמרה של למדנות סופה ביזיון. אין ביטוי ארמי שאין לו מקבילה עברית מסורתית, מדויקת ונאה. כולן רשומות במילונים. לעולם התחליף העברי עדיף, ומטעם פשוט: מפני שהוא מובן יותר גם לקורא וגם לכותב, וקריאתו ושימושו מחוסנים יותר מפני שיבושי דקדוק.

מי המציא את הזין?

פעמים רבות יש ויכוחים מי חידש מילה מסוימת בעברית, אך הוויכוח על המילה זין, איבר המין הזכרי, משעשע ביותר. בעיתון כל העיר ראובן סיוון (1912–1994), מחנך, בלשן, חוקר, עורך ומתרגם, ויעקב גרוס (1908–2003), חבר כנסת, מתנצחים אם ראובן סיוון וחבריו הם הראשונים שחידשו מילה זו להוראת איבר המין הזכרי. ראובן סיוון טוען כשהוא היה ילד קטן בבית הספר תחכמוני שבירושלים, ביקשו הילדים למצוא ביטוי אחר לזרג, שגם הוא כינוי לאיבר המין הזכרי, כדי שיוכלו להשתמש בו בנוכחות הבנות. הם החליטו על המילה זין כשל האות הראשונה של המילה, וזה היה הסוד שלהם. מאז התפשט הביטוי בכל הארץ, ומופיע אף בעיתונים ובספרים, ויש לו אף הטיות: לזיין, להזדיין וזיון.

חדירת היידיש לעברית בעת החדשה ויחס הבלשנים אליה

שפת אמם של רוב מחיי הדיבור העברי בארץ ישראל, אליעזר בן-יהודה ועמיתיו, הייתה יידיש. הם פנו עורף לעולם הישן, ודחו את היידיש, שסימלה את העבר הגלותי. בן-יהודה נמנע מכל שימוש במילים לועזיות, ובחידושיו הלשוניים ניכרת השפעת הערבית כשפה שמית. גם בני העלייה השנייה, שהגיעו משטחי האימפריה רוסית, רצו להתנער מהיידיש, שפת הגלות. ובכל זאת היידיש השתקפה באוצר המילים העברי שלהם ובמבנה המשפט. נראה שבתהליך הרכישה של עוד שפה פעל כאן המנגנון הקרוי "התערבות לשון האם".

מלחמת הלשונות בין היידיש לעברית לא הסתיימה בניצחון מלא של העברית. אפילו בשנת 1948 עדיין הייתה היידיש הלשון העיקרית של כמחצית היהודים בארץ. כאשר הם למדו את השפה החדשה, הם הפעילו הפעלה בלתי מוּדעות את מנגנוני שפת האם, והחדירו לעברית אלמנטים מיידיש. היידיש הטביעה את חותמה על תחומים שונים של העברית המודרנית: על המבטא וההטעמה, על הצורות הדקדוקיות, על התחביר ועל אוצר המילים.[1] במאמר הזה נבדוק כיצד קיבלו בלשנים שפעלו בארץ את חדירת המבנים הלשוניים מהיידיש לתוך העברית ואת השפעת אוצר המילים שלה בתקופה שלפני קום מדינת ישראל ובעשורים הראשונים למדינה. נביא את דעותיהם של הבלשנים הבולטים שפעלו באותה תקופה.