ארכיון תג: רס"ג

המילית נא במקרא

המילית נא מופיעה במקרא כמילית עזר כארבע מאות פעם. היא מתבארת ברוב המקרים כלשון בקשה. במקצתם – כמילה שאין בה תוכן מיוחד, כמו אפוא, אכן. כבר אמרו בתלמוד: "אין נא אלא לשון בקשה" (ברכ' ט)

לפי מילון התנ"ך של שטיינברג, נא היא מילת קריאה, הבאה לעורר ולהטות לחפצו את זולתו, כגון "שא נא עיניך" (בראשית יג יד); "הבט נא השמימה" (שם טו ה). וכן היא באה לחזק את מילת הבקשה אנא, כגון "אנא שא נא פשע אחיך" (בראשית נ, יז). ותמיד היא באה לתת לדברים טעם של בקשה, כגון "איעצך נא עצה" (מ"א א, יב) – עניינו הבה שמעי לעצתי. ויש שהמדבר מזרז את עצמו במילת נא, כגון "אסרה נא ואראה" (שמות ג, ג). אם נא עניינו כמו לוּ, המתנה על הדבר המבוקש, כגון "אם נא מצאתי חן בעיניך" (בראשית יח, ג). ויש שבאה מילת נא רק כדי להטעים את הדיבור לשומע, כגון "הנה נא ידעתי כי אשת יפת מראה את" (בראשית יב, יא). אפשר לראות שאין במילון זה פירוש הקשור לזמן. גם במילון בן-יהודה אין משמעות של כעת, עכשיו.

אבן ג'נאח בספר השורשים מבאר שפירוש המילית נא הוא או עתה או בקשה. כאשר מבקש אהרן ממשה להתפלל עבור מרים "אל נא תהי כמת…" (במדבר יב, יב) פירש ג'נאח את נא כלשון תחינה ובקשה. בדברי משה "אל נא רפא נא לה" (שם, יג) הוא ביאר את ההופעה הראשונה של המילה לשון בקשה, ואת השנייה עתה, כלומר "בבקשה רפא עתה לה". לעומת זאת, ראב"ע מעדיף לפרש את כל ההופעות של המילה "נא" באותה משמעות. כך כתב ראב"ע בפירושו לשמות ד, יג:  "…כבר פירשתי כי כל נא במקרא כמו עתה. וככה 'דבר נא באזני העם' (שמות יא, ב), 'שמע נא יהושע' (זכריה ג, ח), 'יומת נא את האיש הזה' (ירמיה לח, ד), 'אוי נא לנו כי חטאנו' (איכה ה, טז)". ראב"ע מסביר בשיטתיות את כל ההופעות של המילה "נא" בלשון "עתה" בלבד.

רס"ג אינו מתרגם כלל את המילית נא, מפני שלטעמו היא איבר אנקליטי ללא הטעמה מִשל עצמו. כלומר מילית זו אינה תורמת כלל להבנת המשפט, ולכן אפשר להשמיטה.

ראליה בתנ"ך: צמחים

המקרא משופע באזכורים של הצומח הארץ-ישראלי. שאלת זיהוי הצומח המקראי העסיקה את הפרשנים, את המתרגמים ואת החוקרים במרוצת השנים, מימי חז"ל ועד העת החדשה. חז"ל היו הראשונים שהתמודדו עם שאלת הזיהוי של צמחי המקרא. בספרות חז"ל יש תיאורים מורפולוגיים של הצמחים ופֵרותיהם, שבהם אפשר להסתייע לשם שחזור וזיהוי. לעיתים אפשר לדלות מספרות חז"ל אינפורמציה מדויקת על הצמחים הנזכרים בתנ"ך. תרגומי המקרא הקדומים, השבעים, אונקלוס, יונתן, הוולגטה והפשיטא, התמודדו גם הם עם שאלת זיהוי הצומח שבמקרא בבואם לתרגם את המקרא. גם פרשני המקרא שבימי הביניים תרמו רבות לזיהוי צמחי המקרא, וראש לכולם רס"ג.

להמשיך לקרוא

לזיהוי זמרת הארץ לפי רס"ג

רס"ג מזהה פעמים רבות את הריאליה המופיעה בתנ"ך שלא כמו הפרשנים שלפניו. הוא מתאים את הזיהויים למקובל בתקופתו. הדבר ניכר בזיהויים שלו למוצרים שבזמרת הארץ, כמו שמנותחים במאמר.

לקריאה לחץ כאן.

רב סעדיה גאון – קווים לדמותו ולדרכי הפרשנות שלו למקרא

רב סעדיה גאון (להלן: רס"ג) נולד ב-882 בעיירה דלאץ שבמחוז פיום אשר במצרים. מסיבות בלתי ברורות עזב את מולדתו לבבל, מרכז היצירה היהודית באותם הימים. בשנים 915–920 שהה רס"ג בטבריה. שם למד תורה אצל עלי בן יהודה הנזיר (או בשמו הערבי אבו כת'יר יחיי בן זכריא), שהיה מדקדק, פילוסוף ומן הראשונים שתרגמו את המקרא לערבית. בארץ ישראל עסק רס"ג בתחומי המקרא, המסורה, הדקדוק והפיוט, ורכש לו השכלה רחבה בתחומים האלה. בשנת 921 שהה רס"ג זמן קצר בעיר חלב שבסוריה. ובשנת 922 הגיע לבגדאד, ומוּנה בה למשרת "ראש כלה" בישיבת פומבדיתא. בשנת 928 מינה אותו ראש הגולה דוד בן זכאי לגאון ישיבת סורא. הוא קיבץ אליו את תלמידי הישיבה שעברו לישיבה המתחרה פומבדיתא, והחזיר לה את מעמדהּ הקודם. בשנת 932, לאחר ויכוח קשה בינו לבין ראש הגולה, נאלץ רס"ג לוותר על הגאונות ולמצוא מקלט כארבע שנים. בשנת 937 השלימו השניים, ורס"ג חזר לכהונתו. שנותיו האחרונות עברו עליו בשלווה ובלא חיכוכים, עד שנפטר בשנת 942.

להמשיך לקרוא