ארכיון תג: שאול טשרניחובסקי

סרעפת

סרעפת היא מחיצה שרירית דמוית כיפה, המפרידה בין חלל החזה לחלל הבטן, ודרכה עובר הוושט. שאול טשרניחובסקי (1875–1943), הרופא והמשורר, הוא שחידש את המילה סרעפת בעקבות המילה המקראית שֹרעפים, שפירושה מחשבות. היא מופיעה פעמיים בספר תהילים. טשרניחובסקי תרגם לעברית את יצירותיו של הומרוס 'איליאדה' ו'אודיסאה'. בתרגומו הביא את המילה סרעפת בתור חלופה עברית למילה היוונית phrenes, המציינת הן את מחיצת השריר בגוף הן את מקור המחשבות. היוונים סברו שהסרעפת היא מקור הרגשות והמחשבות. המילה שרעפים התאימה לשתי ההגדרות של המילה היוונית phrenes. היא מציינת, כאמור, הרהורים, ובמקרא באה לצד אברי גוף. בתהילים צד, יט כתוב: "בְּרֹב שַׂרְעַפַּי בְּקִרְבִּי…" כלומר מובאת המילה בקרבי. ובתהילים קלט, כג כתוב: "חָקְרֵנִי אֵל, וְדַע לְבָבִי; בְּחָנֵנִי, וְדַע שַׂרְעַפָּי". בפסוק זה המילה לב מקבילה למילה שרעפים. בשנת 1941 הופיעה לראשונה סרעפת במילון למונחי רפואה.

נחליאלי

נחליאלי הוא סוג של ציפורי שיר הבאות לארץ ישראל בחורף. הנחליאלים ניזונים מחרקים. מקורם דק וישר, רגליהם גבוהות, זנבם צר וארוך. הם מיטיבים לרוץ ולעוף. בלכתם הם מניעים את זנבם. המין הנפוץ ביותר אצלנו הוא הנחליאלי הלבן (Motacilla alba), החורף בכל רחבי הארץ: גבו אפור, מצחו ותחתית גופו לבנים, עורפו וחזהו שחורים.

שלום יעקב אברמוביץ (1836–1917), הידוע בשם העט מנדלי מוכר ספרים, שקד עשר שנים, מ-1862 ועד ל-1872, על כתיבת החיבור תולדות הטבע, המחולק לשלושה כרכים. החיבור שלו הוא לרוב תרגום של ספרי זואולוגיה גרמניים, אך הוא הוסיף גם קטעים משלו. הכרך השני עוסק בבעלי כנף, ויצא לאור ב-1866. בכרך זה חידש מנדלי שמות לכמה בעלי כנף. את ה-Bachstelze תרגם נחליאלי. השם מבוסס על שם המקום נחליאל, המופיע במדבר כא, יט. על הבחירה בשם כתב: "שם העוף הזה, כשם יתר בני מינו, הוא מפני שדרכו לשכון אצל נחלי מים". שאול טשרניחובסקי (1875–1943) יצא נגד חידוש זה. הוא אהב לקרוא בשמות מדויקים כל צמח וחי, וסבר שיש לקרוא לציפור זנבנוע, משום שהסימן העיקרי שלה הוא ניע זנבה הארוך. השם זנבנוע מבוסס על שם הציפור ברוסית.