ארכיון תג: תרגום שאילה

השפעת הערבית על העברית

בימי תור הזהב של יהודי ספרד גברה השפעת הערבית על הלשון העברית. המתרגמים הגדולים, ובעיקר בני תיבון, נזהרו אומנם משאילת מילים מערבית, אך תרגומיהם היו לרוב תרגום כצורתו, מילוליים. ולפיכך נאלצו ליצור מילים עבריות חדשות, מונחים בעיקר, ברוח הערבית. עיקר השפעת הערבית בימי הביניים הייתה לא בהשאלת מילים, אלא בהרחבת הלשון וגם בצמצומה באפיקים מסוימים: הרחבה – יצירת מונחים רבים מופשטים, כגון איכות וכמות, וריבוי תארים שנגזרו משמות, כגון גשמי, רוחני וחומרי; דרכי הבעה מסוימים במחקרים דתיים ופילוסופיים – יש בהם משום הרחבה וצמצום כאחד, וטביעותם ברוח הלשון הערבית מנעה את סגנון התרגומים התיבוניים מהיות דוגמה לסגנון עברי בתקופות שלאחר כך.

בתקופת ימי הביניים שאלה העברית מן הערבית כשלושים מילים, כגון אקלים, מרכז, חוקן, צדף, צמג, אופק, משמש, צבר וקוטר. את רוב המילים הערביות שחדרו ללשון העברית בשני הדורות האחרונים יש לזקוף לזכות אליעזר בן-יהודה, כגון אבזם, אדיב, בורג, בטנה, במיה, טפיל, חושחש, תיל, רשמי, תאריך, תמרון (בערבית تمرين תרגיל), תעריף (בהשפעת הפועל عرف ידע, הכיר), צמיג (על פי המילה صمغ גומי), מחסן (בערבית مخزن), ומכאן מחסנאות, מחסנאי ומחסנית, סבון וריבה (על פי הערבית مربى = ממרח מתוק עשוי מפירות מבושלים בסוכר או בדבש). מובן מאליו שמילים המציינות מושגים ערביים מיוחדים עברו אל העברית בצורתן הערבית: שיח', מופתי, סלטאן, בדווי, רמדאן, קוראן ומֻכְתר (ראש הכפר הערבי). ומהלשון הערבית המדוברת באו לנו מילים דיאלקטיות, כגון זִפְתְּ, מבסוט, צ'יזבאט, טִיאַרַה (עפיפון), מילת הזירוז יאללה וחלס (חסל).

שביתה

המילה שביתה גזורה מן השורש המקראי שב"ת. היא מופיעה בספרות התלמודים והמדרשים. ויש לה שתי משמעויות, ואלו הן: 1. הפסקת העבודה בשבת, מנוחת השבת, קיום מצוות המנוחה ביום השבת, כגון "שהוא מצוּוה על שביתת בהמתו כמוהו" (ירושלמי, שבת ז ב); 2. שהייה ביום השבת, בילוי השבת, כגון "שביתתי במקום פלוני" (עירובין נא ב).

להמשיך לקרוא