לשימושה של מילת הזיקה שי"ן

המאמר עוסק בשיבושים של משפטי זיקה. פסוקית זיקה היא משפט עצמאי בעל נושא ונשוא, המוסר מידע על שם במשפט העיקרי, כגון "וירשתם את הארץ, אשר ה' אלוהי אבותיכם נותן לכם" (דברים ד, א). בדוגמה הזאת המשפט העיקרי הוא "וירשתם את הארץ". והמשפט, הפותח במילה אשר, מתאר את הארץ, והיא שה' נותן לכם. פסוקית הזיקה פותחת לעולם באות שי"ן או במילה אשר. בעבר ובעתיד הפועל הוא שנסמך לשי"ן או לאשר, ובהווה השם נסמך אליו, והכינוי המוסב צמוד לפועל, כגון העץ שקיננו בו הציפורים; העץ שיקננו בו הציפורים; העץ שהציפורים מקננות בו. אך כיום אנו נתקלים במשפטים כדוגמת "המעיין ממנו שתינו" (במקום "המעיין ששתינו ממנו) או "הלחם אותו אכלת" (במקום הלחם שאכלת). כלומר הכותבים משמיטים את שי"ן הזיקה, והפסוקית נפתחת במילת יחס. משפטים אלו אינם מצויים בפיהם של הדיוטות, ואף לא בפיהם של מלומדי לשון וסופרי מופת. נמצא שהם שייכים למין מעמד ביניים, מעמד של אנשים, שיצאו מכלל הדיוטות ולכלל משכילי לשון לא באו, הלוא הם עיתונאים, סטודנטים וכל בעלי היומרות לעברית "יפה". 

 

הסיבה להשמטת שי"ן הזיקה היא השפעת הלעז. הואיל ובאנגלית אפשר להשמיט את שי"ן הזיקה, התחילו אף בעברית לעשות כן. הטוען, שיש כמותם בלשון המקרא ובלשון ימי הביניים, טענתו אינה טענה. אמנם במקרא מצויים פסוקים שהושמטה מהם מילת הזיקה כדוגמת חסיו בו" (דברים לב, לז). ואולם כל הפסוקים שמוטי שי"ן הזיקה נמצאים בשירת המקרא בלבד, אבל בפרוזה השי"ן אינה עקורה, כגון "גוי אשר לא תשמע לשונו" (דברים כח, מט). יבואו אותם משמיטי השי"ן ויטענו שההסתמכות על לשון המקרא אינה פגם, אבל לו הייתה דרך המקרא אות ומופת שלהם, היה עליהם לאחר את מילת היחס אחרי הפועל לפי המקרא. אף בלשון ימי הביניים, שבה השמיטו את שי"ן הזיקה לאחר שמות לא מיודעים בהשפעת הערבית, בא הכינוי המוסב לאחר הפועל.      

 

יש לשים לב שהתיקון המוצע למשפט "הלחם אותו אכלת" הוא "הלחם שאכלת". אפשר לראות שהמילה אותו מיותרת. הטעם הוא שהכינוי אותו, אין לו דין של מילות היחס. "דיברתי על האיש" ממנו נגזור משפט זיקה: "האיש שדיברתי עליו", אבל "ראיתי את האיש" לא נגזור ממנו משפט זיקה: "האיש שראיתי אותו", אלא "האיש שראיתי" בלי אותו.

 

יש משפטים ששי"ן הזיקה מיותרת בהם לחלוטין, ויש להמירה בווי"ו החיבור. מדובר במשפטים כגון "מכונית פרטית פגעה בעוברת אורח בת 70, שנפצעה ואושפזה בבית-חולים". מכיוון שפסוקית הזיקה מוסרת מידע על השם הזוקק (עוברת אורח בת 70), אפשר לחשוב, חלילה, שהמכונית דרסה אישה שאינה בריאה. המשגה במשפט הזה שמקדימים את המאוחר. קודם המכונית פגעה באישה בת ה-70, ומחמת הפגיעה היא נפצעה ואושפזה בבית-החולים. כדי להימנע ממנו יש להמיר את שי"ן הזיקה בווי"ו החיבור: "מכונית פרטית פגעה בעוברת אורח בת 70, והיא נפצעה ואושפזה בבית-חולים". מכאן שהכלל הוא כשיש שני משפטים בעברית, ושניהם מוסרים ידיעות שוות בחידושן, והמידע שבמשפט השני מאוחר לראשון, הרי יש לחבר את שני המשפטים בווי"ו החיבור.