צעצוע

המילה צעצועים (רבים של צעצוע) היא מילה יחידאית במקרא. היא מוזכרת בדברי הימים ב ג, י: "וַיַּעַשׂ בְּבֵית-קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, כְּרוּבִים שְׁנַיִם–מַעֲשֵׂה, צַעֲצֻעִים; וַיְצַפּוּ אֹתָם, זָהָב". היו שפירשו צעצועים צורה חלופית לשעשועים. ומאחר שמונח זה חל על תינוקות, התקבלה הדעה שלכרובים היו פני תינוקות. הכוונה בכרובים ליצורים מיתולוגיים מכונפים, המורכבים מווריאציות שונות של חיות ואנשים: ראש של אדם, גוף של אריה וכנפי נשרים. היו גם שפירשוה צאצאים, וגם על פי פירוש זה עניינה תינוקות. רש"י, למשל, פירש באופן זה. הוא כתב על אתר: "דוגמתו (ישעיהו כ"ב) הצאצאים והצפיעות ותרגומו ובניא תבנית ילדים וילדות עשה לכרובים כרביא ושל עץ היו ושוב ויצפהו זהב (ובמלכים א' ו') ויעש בדביר שני כרובים עצי שמן וכל מה שבפנים מעץ אינו רוצה להזכיר בזה הספר משום כבודו".

אחרים גזרו את המילה מלשון צוע בערבית, שפירושה ליצור או לעצב על ידי יציקת מתכת. והיו שתיקנו את המילה וגרסו מֵעֵצִים לפי הנאמר במלכים א ו, כג שהכרובים היו עשויים עצי שמן. בעברית החדשה התקבלה המשמעות של כלי למשחק ולשעשועים בהשפעת המילה ביידיש צאַצקע, שפירושה צעצוע. למשל, בעיתון המליץ מ-18 בפברואר 1873: "ממחרת יום ו' 17 יאנואר באו המקטרג והחוקר, הרופא של הערכאות, ואחד השוטרים למעון באלליאק אל החדר אשר שם הילדה האומללה, וסביבה כלי משחק וצעצועים למכביר".

רישום תקני של מסמכים בארכיונים

בארכיונים תיעודיים מופקדים מסמכים שמתעדים את העבר. על כל מסמך מפורט בכמה משפטים במה הוא עוסק. במאמר זה ניתנות עצות לכתיבה נכונה של תיאור המסמכים. כשההסבר על המסמך כתוב נכון וברור, קל יותר למעיין למצוא את מה שהוא מחפש. להלן כמה עצות לכתיבה תקנית:

להמשיך לקרוא

השפעת הערבית על העברית

בימי תור הזהב של יהודי ספרד גברה השפעת הערבית על הלשון העברית. המתרגמים הגדולים, ובעיקר בני תיבון, נזהרו אומנם משאילת מילים מערבית, אך תרגומיהם היו לרוב תרגום כצורתו, מילוליים. ולפיכך נאלצו ליצור מילים עבריות חדשות, מונחים בעיקר, ברוח הערבית. עיקר השפעת הערבית בימי הביניים הייתה לא בהשאלת מילים, אלא בהרחבת הלשון וגם בצמצומה באפיקים מסוימים: הרחבה – יצירת מונחים רבים מופשטים, כגון איכות וכמות, וריבוי תארים שנגזרו משמות, כגון גשמי, רוחני וחומרי; דרכי הבעה מסוימים במחקרים דתיים ופילוסופיים – יש בהם משום הרחבה וצמצום כאחד, וטביעותם ברוח הלשון הערבית מנעה את סגנון התרגומים התיבוניים מהיות דוגמה לסגנון עברי בתקופות שלאחר כך.

בתקופת ימי הביניים שאלה העברית מן הערבית כשלושים מילים, כגון אקלים, מרכז, חוקן, צדף, צמג, אופק, משמש, צבר וקוטר. את רוב המילים הערביות שחדרו ללשון העברית בשני הדורות האחרונים יש לזקוף לזכות אליעזר בן-יהודה, כגון אבזם, אדיב, בורג, בטנה, במיה, טפיל, חושחש, תיל, רשמי, תאריך, תמרון (בערבית تمرين תרגיל), תעריף (בהשפעת הפועל عرف ידע, הכיר), צמיג (על פי המילה صمغ גומי), מחסן (בערבית مخزن), ומכאן מחסנאות, מחסנאי ומחסנית, סבון וריבה (על פי הערבית مربى = ממרח מתוק עשוי מפירות מבושלים בסוכר או בדבש). מובן מאליו שמילים המציינות מושגים ערביים מיוחדים עברו אל העברית בצורתן הערבית: שיח', מופתי, סלטאן, בדווי, רמדאן, קוראן ומֻכְתר (ראש הכפר הערבי). ומהלשון הערבית המדוברת באו לנו מילים דיאלקטיות, כגון זִפְתְּ, מבסוט, צ'יזבאט, טִיאַרַה (עפיפון), מילת הזירוז יאללה וחלס (חסל).

פסנתר

פסנתר הוא כלי נגינה המורכב ממיתרים, קלידים ופטישים הנתונים במסגרת עץ. הפסנתר נמנה הן עם משפחת כלי המיתר הן עם משפחת כלי ההקשה. שמו המקורי של הפסנתר הוא Pianoforte,  והוא חיבור של piano ("חלש") ו-forte ("חזק") על שום היכולת לשלוט על חוזק הצליל שהוא מפיק באמצעות עוצמת הלחיצה על הקליד: צליל חלש – פיאנו – וצליל חזק – פורטה, שלא כמו קודמו צ'מבלו. בשפות רבות נקרא הפסנתר עד היום "פיאנו" (Piano) בתור קיצור לשם זה.

להמשיך לקרוא

הגניזה הקהירית

הגניזה הקהירית היא אוסף גדול של כתבי יד וספרים יהודיים שנכתבו בין המאה התשיעית למאה ה-19, ונשמרו בגניזה בעליית הגג של בית הכנסת "אבן עזרא" בקהיר. מתפלליו נהגו מנהג ארץ ישראל הקדום, ובו הורו תורה הרמב"ם, ר' אברהם בנו וגדולים אחרים. בית כנסת זה נבנה ב-882 על תילה של כנסייה קופטית, שנמכר ליהודים. אומנם ב-1890 חוּדש הבניין, אבל עליית הגג נשארה כמות שהייתה. העלייה היא בקצה עזרת הנשים, ואין בה לא חלונות ולא דלת, וניתן להגיע אליה רק בסולם דרך חור גדול שבצידה. כל השנים גנזו יהודי הקהילה במקום לא רק את ספרי התפילה והלימוד שבלו ונשחתו, אלא גם מסמכים משפטיים – כתבי בית דין – כלכליים – אגרות ושטרות – רשימות שמיות, קטעי פנקסים ומכתבים, מתוך יחס של כבוד לכל שנכתב באות עברית. האקלים היבש של מצרים סייע להשתמרות הכתבים.

להמשיך לקרוא

חנטריש

המילה חנטריש היא סלנג בעברית. משמעויות המילה חנטריש הן 1. חסר חשיבות וערך, כגון בעיתון חדשות מ-26 באוקטובר 1984 נכתב כך: "'אתה חנטריש, אתה לא שופט!', קרא הנאשם… לעברו של השופט…, לאחר שזה גזר עליו עונש מאסר בפועל של שנתיים וחצי"; 2. בלוף, דברים בטלים, להד"ם, כגון בעיתון מעריב מ-30 בספטמבר 1987 נכתב כך: "המעשה שלהם הוא חנטריש. אילו היה אמיתי, לא היו יוצאים במסע פרסום רעשני"; 3. אדם חסר אישיות, כגון "אמרה היא לי בקול אדיש: 'תפסיק לבכות יא חנטריש!'" (יהודה אטלס, אהבתי ילדה מכיתתי).

להמשיך לקרוא

תרופות בשימוש הראשונים בכפר תבור

בראשית המאה העשרים היו מי המושבה כפר תבור רעים ונאלחים. ולכן, מחלות העיניים והקדחת היו שגורות במושבה. גם הכולרה פגעה בבריאות. באותה תקופה סוגי הטיפולים והתרופות המקובלים היו חוקן, כוסות רוח, חינין, מלח אנגלי ושמן קיק. את כל הטיפולים הללו העניק בדרך כלל הפלדשר, שהיה מעין עוזר רופא. השכלתו הרפואית הייתה מצומצמת מִשל רופא. סוגי רפואות אלו בכלל היו מקובלים בכלל באותה תקופה, כמו שמפורט להלן.

להמשיך לקרוא

הספרות בערבית יהודית

עם התפשטות האסלאם תפסה הערבית בהדרגה את מקומה של הארמית. ומראשית  המאה התשיעית הייתה לשפת היום-יום גם בין היהודים בכל ארצות כיבושי האסלאם. מתוך כך נוצרה גם ספרות ענפה ומגוונת מאוד בלשון הערבית, שמקורה ברצון המחברים השונים להחדיר את יצירתם לכל שכבות העם. עם זאת, נשארה העברית שפת הקודש ושפת התרבות הלאומית. רוב הספרות הערבית-יהודית נכתבה באותיות עבריות ובערבית בינונית.

להמשיך לקרוא

פרחח

המילה פרחח נזכרת בספר איוב (ל, יב): "עַל-יָמִין, פִּרְחַח יָקוּמוּ: רַגְלַי שִׁלֵּחוּ; וַיָּסֹלּוּ עָלַי, אָרְחוֹת אֵידָם". מילה זו יחידאית במקרא, המציינת, כנראה, אדם צעיר. שורש השם הוא "פרח", וממנו נגזרות מילים, כגון פרחי כהונה ואפרוח. ראב"ע, למשל, כתב על אתר: "פרחח – קטנים; כאשר הם פורחים". גם רד"ק ראה במילה פרחח אדם צעיר בכותבו על אתר: "'על ימין פרחח יקומו' (איוב ל, יב) בהכפל הלמ"ד ופירושו הקטנים והנערים יקומו על ימינו ללעוג עליו. וכן נקראו קטני העופות 'אפרוחים': 'אפרוחים או ביצים' (דברים כב, ו), וכן בדברי רבותינו ז"ל (יומא א, ז): 'פרחי כהונה' והם בני הכהנים והנערים". על סמך הפסוק באיוב התפתחה המשמעות של אדם ריקן וקל דעת. למשל, קארל צ'אפק בחיבורו הנס במגרש כותב כך: "… ובסוף הודה מקרב לב, כי הוא היה נער טוב ומנומס ולא פרחח שכזה, כמו צעירים רבים בימינו".

אך שלא כמו הפירושים שהובאו, רב סעדיה ראה במילה פרחח פרח. הוא תרגם פרחח 'עכאריש', והסביר שם את תרגומו: "ואלעכרש הוא נוע מן אלשוך" [=ואלעכרש הוא ממיני הקוצים]. במילונות הערבית כתוב כך: "אלעכרש נבאת שבה אלת'יל כ'שן אשד כ'שונה מן אלת'יל תאכלה אלארנב" [=אלעכרש צמח דומה ליבלית, קשיח, קשיחותו גדולה מן היבלית; משמש מאכל לארנבות]. בשם עכריש ידועים צמחים שונים, ובהם: מין של חרשף (כינוי לצמחים דמויי ארטישוק) או צמחים זיפניים, כגון בר עכנאי זיפני (Echiochilon fruticosum) או דבקה זיפנית (Galium aparine).

משפחת רמו בגטו ברסט ליטובסק (בריסק)

לפני כמה שנים נכנסתי למאגר שמות קורבנות השואה של יד ושם. הקלדתי בחיפוש מורחב בשורת שם המצהיר את שמו של סבא רבא שלי הרב בנימין גרושבסקי ז"ל. מן החיפוש עלה שהוא מילא 49 דפי עד. היו שמות משפחה שונים, ואחד מהם היה רמו. מצאתי שרמו היה שם הנעורים של אימו של בנימין. מאותו הרגע התחלתי לחקור את משפחת רמו ואת תולדותיה. סיכום של המחקר שלי מובא במאמר זה. יהיה זכרם ברוך של בני המשפחה שנספו בשואה.

לקריאה יש ללחוץ כאן.