בית ספר תרבות בעיירה לנין

העיירה לנין ממוקמת במחוז הומל שבבלארוס. בעיירה לנין גרו 1,000 יהודים. בעיירה היה בית ספר עברי. בית ספר תרבות הוקם בעיירה לאחר מלחמת העולם הראשונה, והיה מסונף למרכז התרבות בוורשה. בית ספר תרבות היה בית ספר עברי וציוני, ושפת ההוראה בו הייתה עברית. בכל שנה למדו בו כ-150 ילדים ב-4–5 כיתות. המורים היו לרוב בני ערם אחרות, ונשלחו לעיירה מטעם מרכז התרבות בוורשה חוץ מהמורה א"ל זייציק, שנמנה עם תושבי העיירה, ולימד קרוב ל-50 שנה. לאחר סיום בית ספר תרבות המשיכו בעלי היכולת והאמצעים ללמוד בגימנסיה העברית בפינסק, בסמינר למורים בווילנה או בבית הספר המקצועי אורט שבבריסק.

אחרי הלימודים נפגשו בני הנוער במועדון תרבות, ובו היה אפשר לקרוא עיתונים וירחונים בכל מיני שפות. בו גם נערכו אסיפות והרצאות מפי שליחים מארץ ישראל. ליד המועדון הייתה ספרייה עשירה. רוב הספרים בה היו בעברית וביידיש. עם העברת השליטה לסובייטים ב-1939 נהפך בית הספר העברי למוסד סובייטי, ושפת הלימוד בו הייתה יידיש.

הגרמנים כבשו את לנין ב-18 ביולי 1941. ב-10 במאי 1942 הוקם בלנין גטו. הגטו עצמו חוסל ס-13 באוגוסט 1942. כוחות צבא ומשטרה רצחו את 1,100 יושביו בבורות מחוץ לעיירה. אחד הנרצחים היה מנחם מנדל גלנסון. אביו צבי יקותיאל היה סוחר, ונשוי לחיה-שרה. סבו ר' ישראל גלנסון היה הגבאי של בית הכנסת של העיירה. למנחם מנדל, יליד 1930, היו שישה אחים: אריה (לייב), יליד 1913; חיים, יליד 1917; רחל, ילידת 1920; שלמה, יליד 1924; אליעזר (לייזר), יליד 1926, ואהרן גלינסון, יליד 1914, שרד במלחמה, ועלה לארץ ישראל. אריה, חיים, שלמה ואליעזר נהרגו בעת שברחו ממחנה העבודה הנצביץ'. ב-1938, כשהיה מנחם מנדל תלמיד כיתה בי"ת בבית הספר בלנין, כתב בחוברת ד' של כתב העת עולמי הקטן, שיצא לאור בי"ח אייר תרצ"ו (10 במאי 1936) איך התחילו ילדי לנין ללמוד עברית. כך הוא מספר:

עיירתנו לנין היא קטנה. בלנין יש בית ספר עברי בן ארבע מחלקות. עד השנה הזאת תלמידי בית הספר דיברו יהודית. השנה התחילו תלמידים לדבר עברית.

איך זה נעשה? מדודגרודק באו שלושה תלמידים מאגודת "בני יהודה". הילדים התאספו, וגם אני הייתי בתוכם. נשבענו לדבר רק עברית. כעבור כמה ימים נסעו התלמידים מבני יהודה בשלום. כמעט כל הילדים התחילו לדבר עברית. עכשיו יש כבר ארבעים ילד השייכים לאגודת "בני יהודה" ומדברים רק עברית.

שפעת

שפעת היא מחלה נגיפית מידבקת, המופיעה בצורת מגפה, וניכרת בחום, בכאב ראש, בכאבי שרירים, בכאבי בטן ובדלקת בדרכי הנשימה העליונים. בשנת תרנ"ג (1893) הציע אליעזר בן-יהודה בעיתונו הצבי את השם שפעת למחלה. בעיתון הצבי מח' באב תרנ"ג (21.7.1893) נכתב כך: "… החולים רבים, וכעשרה, חמשה עשר מתים בכל יום, ואנשים רבים אשר הלכו מעירנו שמה לבריאותם לרחץ בים שבו כל עוד נפשם בקרבם: רזים, דלים, רבים בכאב עינים, בקדחת, בשפעת". בהערה למילה שפעת נכתב שם: "שם עברי, על פי משקל שמות המחלה, לה'אינפלואינציה' על פי משמעות המילה הזאת". להמשיך לקרוא

אברהם (רומי) בן-פורת – ממקימי המודיעין הקרבי

אברהם בן-פורת נולד בווינה שבאוסטריה ב-1924 בשם אברהם שווגר, ועלה ארצה בשנת 1934 עם הוריו ושני אחיו. המשפחה התיישבה בתל אביב. במהלך חייו שינה את שם המשפחה משווגר לבן-פורת. ב-1941 התגייס בן-פורת לפלוגה ד' של הפלמ"ח, שעסקה באימונים ובעבודה. והיה למעשה מראשוני המתגייסים לפלמ"ח. בן-פורת יצא לקורס מ"כים ולקורס סיירים. והוא החל לפעול בחוליית הסיירים, שאספה ידיעות באזור עין שמר והמשולש בעבור הצבא האוסטרלי. בשנים 1943–1946 השתתף בן-פורת בקורס מ"מים, והתמנה למפקד הסיירים בפלוגה ד', שעסקה בהכנת תיקי שטח, תיקי כפרים ותיקי צירים. הוא הדריך בנושא טופוגרפיה, ועסק בפעילות במסגרת המרי בבריטים. בעת שירותו בפלמ"ח פיתח בן-פורת את תורת המודיעין, ואותה העביר במסגרת הפיקוד והסיור. בסוף 1946 השתחרר ושובץ לרזרבה. להמשיך לקרוא

תשבץ

המילה תשבץ היא מילה יחידאית במקרא, והיא מופיעה בשמות פרק כח, פסוק ד: "אֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ-לִי". רש"י כתב בפירושו על אתר: "תשבץ – עשויין משבצות לנוי והמשבצות הם כמין גומות העשויות בתכשיטי זהב למושב קביעת אבנים טובות ומרגליות כמו שנאמר באבני האפוד מוסבות משבצות זהב ובלע"ז קוראין אותו קשטונ"ש (קאסטן)". אם כן, פירוש המילה תשבץ במקרא היא רקמת ארג משבצות, רקמת מקלעת קנים.

בעת החדשה המילה תשבץ היא כינוי לחידת מילים – מציאת מילים וקביעתן בתוך משבצות לפי רמזי מפתח, הניתן ליד החידה. התשבצים העבריים הראשונים התפרסמו בשנות העשרים של המאה העשרים, והם נקראו תחילה סבך מילים, חידוד מוח או חידת שתי וערב. את השם המפורש תשבץ העניק המורה, הסופר והמשורר יהודה קדיש סילמן (1880–1937), שפרסם בירושלים שבועון ספרותי ששמו אספקלריה, ובמסגרתו השתמש לראשונה בעבור חידה לשונית זו בצירוף המילים חידת תשבץ. במרוצת הזמן התקצר השם חידת תשבץ לתשבץ.

דוגמה לתשבץ, שפורסם בעיתון דואר היום מ-13 במרס 1931.

http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_heb/SharedView.Article.aspx?href=DHY%2F1931%2F03%2F13&id=Ar00607&sk=14140B6F

יצירות של ילדים מלפני השואה

בכתב העת עולמי הקטן, שיצא לאור בוורשה בשנים תרצ"ו-תרצ"ט, התפרסמו יצירות של הקוראים. כל היצירות נכתבו בעברית צחה, ובהן מכתבים למערכת, סיפורים, שירים וחידות. הכול היו על הוויי החיים בגולה. במאמר זה הבאתי את יצירותיהם של שישה ילדים ונערים, שמהם נרצחו בשואה חמישה. לכל כותב צירפתי את קורות חייו. השישה הם יוכבד צחובוי (בת 8) מקוריץ; זאב (וולף) שטרום (בן 8) מלודמיר; יצחק הס (בן 10) מנובי-סונץ'; תאודורה בוכנר (בת 11) מזבירצ'ה; אשר דבורצקי (בן 11) מאיביה ותמר בוסליק (בת 14) מרובנה. לקריאת המאמר לחץ כאן.

לביבות

המילה לביבות מופיעה כבר בתנ"ך. וכך כתוב: "וַתֵּלֶךְ תָּמָר בֵּית אַמְנוֹן אָחִיהָ וְהוּא שֹׁכֵב וַתִּקַּח אֶת-הַבָּצֵק ותלוש (וַתָּלָשׁ) וַתְּלַבֵּב לְעֵינָיו וַתְּבַשֵּׁל אֶת-הַלְּבִבוֹת /וַתִּקַּח אֶת-הַמַּשְׂרֵת וַתִּצֹק לְפָנָיו" (שמואל ב יג, ח–ט). לפי התיאור מדובר במאכל שעשוי מבצק שמבשלים אותו, ויוצקים אותו בקערה. אך לא ברור מהי הצורה של חתיכות הבצק הללו, שהכינה תמר. יש אומרים שהייתה להן צורת לב, ועל כן נקראו לביבה. ויש אומרים לביבות כי הן מושכות את הלב לתאוות המאכל. רס"ג תרגם זלאביה, שהוא מאכל מתוק, הנעשה מבלילת קמח חיטה ומטוגן בשמן עמוק, ולרוב בסירופ סוכר. רש"י כותב על אתר: "ותחלוט סולת מורבכת במים רותחין תחלה ואחר כך בשמן". ורד"ק פירש: "הוא הבצק הרקיק שקולין אותו במשרת". אליעזר בן-יהודה כתב במילונו מלון הלשון העברית בערך לבִבה: "ובזמן החדש השתמשו במלה זו למאפה בצק רך נפוח מטגן בשמן ובדבש וכדומה". להמשיך לקרוא

גפרור

את המילה גפרור חידש מנדלי מוכר הספרים בסוף המאה ה-19. מקור השם הוא מהתקופה שֶבה ראש הגפרור הכיל גופרית בתור חומר מתלקח. וכבר בתחילת המאה ה-20 היה נפוץ השימוש במילה גפרור. למשל, בעיתון הזמן מ-14 בדצמבר 1905 נכתב כך: "חפצתי לראות את מלאך-המות של 'בית קברות' זה ואבעיר גפרור". אך בתחילה השם שניתן לאותם מקלות היה עצי גופרית על פי המונחים המקבילים בשפות לעז. לדוגמה, בעיתון עברי אנכי מ-13 בספטמבר 1867 נכתב כך: "וכאשר לכדו אותו לקחו עצי גפרית (צינד העלצבען) וקשרו אותם בכנפיו והציתו אותם באש". להמשיך לקרוא

קורותיה של משפחה אחת בשואה

ב-1978 ממלאת סופי רולמן (Sophie Rollmann) דפי עד על משפחתה בשואה. דפי עד אלו הצטרפו למאגר קורבנות השואה של יד ושם. סופי רולמן נולדה בדארמשטאט (Darmstadt) שבגרמניה. היא כנראה ברחה לשווייץ בזמן המלחמה. ועד מותה בשנת 1985 חיה בעיר ציריך. אחיה מרטין רולמן (Martin Rollmann) היה דוקטור לכימיה. הוא נולד ב-1903. ב-1933 התגורר רולמן בעיר זלינגשטאט (Selingenstadt am Mein), הקרובה יחסית לעיר פרנקפורט. בליל הבדולח נלקחו רולמן ועוד עשרה יהודים לבית הכלא קלוסטרהוף (Klosterhof). משם הועבר רולמן למחנה הריכוז בוכנוולד (Buchenwald). וממנו הצליח לברוח, והגיע בסופו של דבר לקיבוץ תל יוסף. הוא נפטר בקיבוץ ב-25 באפריל 1993 ונטמן בבית הקברות שלו. גורלם של הוריהם אנה (Hanna) לבית זון (Sohn), הידועה בכינוי ג'והנה (Johana), ומוזס (Moses) היה פחות שפיר. הם הועברו למחנה הריכוז טרייזנשטאט (Theresienstadt) שבצ'כיה ב-27 בספטמבר 1942 ונספו בו. להמשיך לקרוא

מספר

המילה מספר היא שם עצם. כשמילה זו באה בתחילת המשפט, היא משמשת בתפקיד הנושא, כגון "מספר המשרות המיועדות לשכירים ירד". מה שירד הוא המספר ולא המשרות, ולכן המילה מספר באה ראשונה. היא המרכז במשפט הזה. אבל יש שהמילה מספר משנה את מקומה במשפט, ואז לא זו בלבד שאיננה הנושא, אלא אף משמעותה משתנה, כגון "בעוד ימים מספר תסתיים ועידת הקיבוץ". המילה מספר באה כאן בהוראת יחידים. אין היא עוד שם עצם, אלא תואר הפועל. במקרים כאלה באה המילה מספר רק אחרי שם העצם שהיא באה לתאר. לא בעוד מספר ימים, אלא בעוד ימים מספר. במקרא, המשמש לנו מקור עיקרי לידיעת הלשון וחוקיה, באה המילה מספר בהוראת מעטים תמיד אחרי שם העצם, כגון "והותרתי מהם אנשי מספר". כל המקדים את המילה מספר לשם העצם הסמוך לו, בעוד שבכוונתו להשתמש בה בהוראת מעטים, חוטא לחוקי הלשון ולהגיונה.

תוכי

התוכי נזכר פעמיים במקרא: "כִּי אֳנִי תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם, עִם אֳנִי חִירָם; אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹא אֳנִי תַרְשִׁישׁ, נֹשְׂאֵת זָהָב וָכֶסֶף, שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים, וְתֻכִּיִּים" (מלכים א י, כב; דברי הימים ב ט, כא). בשתי הפעמים התוכיים, עם שאר הסחורות – הזהב, הכסף, השנהבים והקופים, הובאו לארץ ישראל אחת לשלוש שנים במסגרת עסקה חוצת גבולות וימים בין שלמה המלך למלך חירם. מדובר בסחורות יקרות, שאינן נמצאות במרחב הארץ-ישראלי. להמשיך לקרוא