השרח המוגרבי

בכל ארצות צפון אפריקה הילך עד הדורות האחרונים ממש תרגום לערבית של חלקים מספרי המקרא ושל ספרות לא מקראית. תרגום זה נקרא שַרְח (מילולית בערבית: פירוש). השרח נהג בכל קהילותיהן של ארבע הארצות שהיוו את הפזורה של צפון אפריקה: מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה ולוב. השרח נמסר על-פה עד הדור האחרון. בתוניסיה הוא הועלה בכתב באופן מקיף, ובמקומות אחרים באופן מצומצם יותר. השרח הוא תרגום מילולי קפדני בעיקרו. כנגד כל מילה בטקסט העברי עומדת מילה בטקסט הערבי, ורק המילה את לא מצאה לה על פי רוב עזר כנגדה. אף סדר המילים נשמר בדרך כלל בקפדנות, שאין עליה עוררין.

להמשיך לקרוא

מתכונים מימיה הראשונים של כפר תבור

מהמזונות שהיו בבית התקינו מאכלים. כך פעמים רבות נוצרו מתכונים טעימים, שעברו מדורי דורות. כרמלה אליאל-פיזם נולדה ב-1928 בכפר תבור, תשיעית מתוך עשרה ילדים. סביה של כרמלה מצד אביה יוסף נמנו עם הסובוטניקים מחבל אסטרחן ליד הים הכספי, שהתגיירו והגיעו לארץ מתוך זיקה לציונות. אמהּ שושנה נולדה בצפת, ומשפחתה הגיעה לצפת בעלייה החסידית  בגיל 23 נישאה כרמלה ונולדו לה ארבעה ילדים. את קורותיה בכפר תבור היא מספרת בספרהּ האוטוביוגרפי ארבע עונות. בספר היא חושפת מתכונים שהתקינו מהגידולים שגידלו בגן הירק ובשדה. במאמר זה אציג את המתכונים של משפחת אליאל ואת הרקע להם:

להמשיך לקרוא

יצחק בן-צבי ופועלו לעברות שמות משפחה לועזיים

יצחק בן-צבי נולד בפולטבה שבאוקראינה בשנת 1884 ונפטר בירושלים בשנת 1963. הוא היה הנשיא השני של מדינת ישראל, מראשי פועלי ציון, אחדות העבודה ומפא"י. בראשית 1907 עלה לארץ בתור שליח של פועלי ציון ברוסיה. בארץ ישראל החליף בן-צבי את שם משפחתו הלועזי שמשלביץ לשם משפחתו הנוכחי, והוא נקרא על שם אביו צבי. יצחק בן-צבי נודע בזיקתו העמוקה ללשון העברית בקנאתו למעמדה ולשימוש בה. בן-צבי שאף להתחדשות עברית בארץ-ישראל. בוועידה השנייה של מפלגת פועלי ציון, שנערכה ביפו בחג השבועות תרס"ז (1907), הציע בן-צבי להוציא לאור עיתון עיתון מפלגתי ביידיש דער אַנפאַנג. בן-גוריון התנגד ונשאר במיעוט. לאחר הדפסת שני הגיליונות הראשונים הופסקה הופעת העיתון, והוחלט להוציא עיתון בעברית, האחדות שמו. חברי המערכת היו בן-גוריון, בן-צבי, יעקב זרובבל ורחל ינאית.

להמשיך לקרוא

רב סעדיה גאון – קווים לדמותו ולדרכי הפרשנות שלו למקרא

רב סעדיה גאון (להלן: רס"ג) נולד ב-882 בעיירה דלאץ שבמחוז פיום אשר במצרים. מסיבות בלתי ברורות עזב את מולדתו לבבל, מרכז היצירה היהודית באותם הימים. בשנים 915–920 שהה רס"ג בטבריה. שם למד תורה אצל עלי בן יהודה הנזיר (או בשמו הערבי אבו כת'יר יחיי בן זכריא), שהיה מדקדק, פילוסוף ומן הראשונים שתרגמו את המקרא לערבית. בארץ ישראל עסק רס"ג בתחומי המקרא, המסורה, הדקדוק והפיוט, ורכש לו השכלה רחבה בתחומים האלה. בשנת 921 שהה רס"ג זמן קצר בעיר חלב שבסוריה. ובשנת 922 הגיע לבגדאד, ומוּנה בה למשרת "ראש כלה" בישיבת פומבדיתא. בשנת 928 מינה אותו ראש הגולה דוד בן זכאי לגאון ישיבת סורא. הוא קיבץ אליו את תלמידי הישיבה שעברו לישיבה המתחרה פומבדיתא, והחזיר לה את מעמדהּ הקודם. בשנת 932, לאחר ויכוח קשה בינו לבין ראש הגולה, נאלץ רס"ג לוותר על הגאונות ולמצוא מקלט כארבע שנים. בשנת 937 השלימו השניים, ורס"ג חזר לכהונתו. שנותיו האחרונות עברו עליו בשלווה ובלא חיכוכים, עד שנפטר בשנת 942.

להמשיך לקרוא

סרעפת

סרעפת היא מחיצה שרירית דמוית כיפה, המפרידה בין חלל החזה לחלל הבטן, ודרכה עובר הוושט. שאול טשרניחובסקי (1875–1943), הרופא והמשורר, הוא שחידש את המילה סרעפת בעקבות המילה המקראית שֹרעפים, שפירושה מחשבות. היא מופיעה פעמיים בספר תהילים. טשרניחובסקי תרגם לעברית את יצירותיו של הומרוס 'איליאדה' ו'אודיסאה'. בתרגומו הביא את המילה סרעפת בתור חלופה עברית למילה היוונית phrenes, המציינת הן את מחיצת השריר בגוף הן את מקור המחשבות. היוונים סברו שהסרעפת היא מקור הרגשות והמחשבות. המילה שרעפים התאימה לשתי ההגדרות של המילה היוונית phrenes. היא מציינת, כאמור, הרהורים, ובמקרא באה לצד אברי גוף. בתהילים צד, יט כתוב: "בְּרֹב שַׂרְעַפַּי בְּקִרְבִּי…" כלומר מובאת המילה בקרבי. ובתהילים קלט, כג כתוב: "חָקְרֵנִי אֵל, וְדַע לְבָבִי; בְּחָנֵנִי, וְדַע שַׂרְעַפָּי". בפסוק זה המילה לב מקבילה למילה שרעפים. בשנת 1941 הופיעה לראשונה סרעפת במילון למונחי רפואה.

המאכלים שאכלו הראשונים בכפר תבור

במאמר זה אדון בתבשילים שבישלו האיכרים בכפר תבור בעשורים הראשונים לייסוד המושבה ואת הדרכים שהשיגו את חומרי הגלם להם. איכרי כפר תבור סיפקו את צורכיהם בעצמם, כמו שנראה בהמשך: כל מוצרי החלב, אפיית לחם והכנת ריבות. לכל חצר הייתה חאכורה, גן ירק. גידלו בה ירקות לתצרוכת עצמית. בחורף גידלו סלק, גזר, צנון, צנונית, בצל ירוק, קולורבי, כרוב, כרובית וחסה. ובקיץ גידלו מלפפונים, קישואים, עגבניות, תירס, חמניות, פול ואפונה.

להמשיך לקרוא

פלפל

השם פלפל כבר מופיע במשנה, כגון במסכת שבת, סה א כתוב: "פלפל לריח הפה גלגל מלח לדורשיני". הפלפל הנזכר במשנה הוא התבלין הקרוי כיום פלפל שחור, המיוצר משיח מטפס שמוצאו בהודו, והוא Piper nigrum. ואילו צמח הפלפלת הוא ממשפחת הסולניים. הוא קיים במאות זנים שונים, בהם מתוקים וחריפים. פירותיו יכולים להיות בצבע ירוק, אדום או צהוב.  מקורו של צמח הפלפלת ביבשת אמריקה. בה שימש למאכל אלפי שנים, אבל הוא לא היה מוּכר בעולם הישן עד מסעו של כריסטופר קולומבוס. כאשר הובא הפרי החריף לאירופה, זכה לפופולריות רבה בתור תבלין חלופי לפלפל השחור, שהובא בעיקר מהודו והיה יקר מאוד, ולכן נקרא בשפות רבות באותו השם.

אליעזר בן יהודה במילון הלשון העברית הישנה והחדשה מנקד את הפ"א השנייה במילה פלפל בקמץ.  והוא כותב כך: "מן ההודית פִּפַּלַ, פִּפַּלִ, והשם בא לעברית דרך הפרסית והארמית, וכן ליוונית peperi וברומית piper, ומכאן ללשונות אירופה. לפי מקור השם אפשר לראות עקר בניקוד פִּלְפָּל על משקל גִּלְגָּל…" גם במילון עברי של יהודה גור הניקוד הוא פִּלְפָּל. אבל ניקוד זה לא התקבל.

האקדמיה ללשון העברית הבחינה בין הפלפל לפלפלת. הפלפל הוא תבלין חריף המופק מן הפרי הטחון של עץ הפלפל. ואילו לפלפלת יש שתי משמעויות, והן הפרי של צמח ממשפחת הסולניים ואבקה אדומה לתיבול, המופקת מן הפרי הזה. אבקה זו כונתה גם פלפל אדום. ואכן, כך הופיעה הפלפלת בכתבים העבריים. למשל, בספר האגדה בחלק השישי כתוב: "טובה פלפלת אחת חריפה ממלוא סל קישואים". במדור "בשביל עקרת הבית", שהתפרסם בעיתון הארץ ב-28 ביולי 1942, כתוב כך: "אפשר להוסיף גם רסק עגבניות וקצת פלפלת (=פלפל אדום)".

אך במרוצת הזמן דחקה הפפריקה את הפלפל האדום ואת הפלפלת, והיום בשיטוט בשווקים או בסוּפרים הכיתוב הוא רק פפריקה. והפלפל מציין הן את הפרי הן את התבלין. למשל, ביצירה לב שפוך של חנוך ברטוב כתוב כך: "לצהריים הוא מביא מדי יום ביומו, בשקית פלסטיק, לחם פרוס, מרגרינה, אולי חמאה, גבינת קוטג', יוגורט, ובצנצנת סגורה מלפפון קלוף, פלפל מפולח, עגבנייה חצויה וקומץ זיתים מבוקעים".

סטתוסקופּ

השם סטתוסקופּ נגזר מיוונית: stethos חזה, skopein לראות. הוא מכשיר רפואי המשמש להאזנה לקולות הנשימה או לפעימות הלב ולאוושותיו. את המסכת המציא בשנת 1816 רנה לאנק (René Laennec), רופא צרפתי, שהיה רופאו של נפוליאון. האקדמיה ללשון עברית קבעה שהשם העברי לסטתוסקופ הוא מסכת. למרות זאת יש לסטתוסקופ שמות רבות בעברית, הגזורים משורשים הקשורים לחוש השמיעה. בסיפור "דוליט בלימפפו" של רפאל ספורטה כונה הסטתוסקופ מִקשבות: "מרכיב לאוזניו טלפון – מקשבות". גם בעיתון למרחב מ-5 ביוני 1959 נכתב מקשבות: "רופא קטן פורץ מן החוץ, מקשבות תקועות לו בעורף…"

כמו כן, בספר רצח באישון הלילה של אגאטה כריסטי, שיצא לאור בישראל ב-1967, כונה הסטתוסקופ תשמוע: "… אחר ישב בכיסאו וניפנף לעיניה את התשמוע (סטטוסקופ)". בעיתון הארץ מ-5 בינואר 1943 נכתב שפופרת-רופא: "רופא אחד נקנס אתמול בבית משפט השלום בתל-אביב ב-7 לא"י על שנמצא אצלו שפופרת-רופא (סטטוסקופ) גנובה מהצבא". ואילו בעיתון דבר מ-28 באוגוסט 1981 כונה הסטתוסקופ מאזנת: "…בדיקה חיצונית בעזרת מאזנת (סטטוסקופ). ובאותו עיתון מ-9 בדצמבר 1964 נכתב קנה-שמע: "מעתה נראה במוסד זה בעלי חלוקים לבנים כשבכיסיהם 'סטתוסקופ' (קנה-שמע)…"

חיסון

חיסון הוא חיזוק, סיגול כושר התנגדות, מצב של תנגודת לאינפקציה: חיסון הגוף באמצעות תרכיבים היוצרים נוגדנים נגד מחלה מסוימת (חיסון פעיל) או חיסון על ידי הזרקת נסיוב (חיסון סביל). הראשון שטבע את המילה חיסון היה יצחק בן יוסף טובים, דוקטור לחוכמת הרפואה בפטרבורג, בעיתון המליץ מ-29 במאי 1896. אך השם שנתן היה דווקא חוסן. המילה חוסן מופיעה במקרא, ופירושה כוח ועוצמה, כגון "כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן…" (משלי כז, כד).

וכך הסביר טובים את משמעות השם: "… בחרתי בשם 'חוסן', אשר יכון באחת למושג 'אומץ' ולמושג 'מחסה'. לפי זה תהיה הוראת שם התואר 'חסון' – אימון בלעז – כלומר בלתי מוכשר לחלות חלי ידוע וענין הפעלים 'חסן' ו'החסין' – אימוניזירן בלעז – כלומר הנחיל אדם או חיה את הכשרון לעמוד נגד חלי ידוע ולבלתי חלות אותו…" 

הפעם הראשונה שהשתמשו במילה חיסון היה ב-1925 בעיתון היום (ורשה), שיצא לאור ב-18 בינואר 1925, וכך נכתב: "החיסון [ש]הוא לגוף האדם ע"י מחלה מתדבקת הוא חיסון טבעי, ולכוח ההתנגדות הנמצא בגוף ע"י הרכבתו של ארס מוחלש קוראים חִסון מלאכותי".

יצחק הלל כהן – מן הראשונים שעלו ארצה בעלייה בלתי לגלית

יצחק הלל כהן נולד בעיירה מחמודיה במחוז דוברודז'ה שברומניה בשנת 1876. קיבל חינוך תורני וחילוני. הוא גדל בבית ציוני. עלה ארצה ב-1889. הוא היה ממתנחליה הראשונים של באר טוביה. ב-1895 נשא לאישה את חנה בת נחמן מרקוס מפתח תקווה. ב-1919 עבר לתל אביב, ופתח בה בית מסחר לתבואות ולזרעים. הוא נפטר ב-1958 ונטמן בבית העלמין בקריית שאול.

להלן סיפור עלייתו של יצחק הלל כהן ארצה ללא כל פרוטה וללא אשרת כניסה לארץ: יצחק הלל עלה לבדו בלי לבקש רשות מאימו. הוא יצא לדרך בלי פרוטה באמתחתו ובלי אשרת כניסה. יום אחד הגיע כהן למקום השוכן על חוף הים שאוניות מפליגות בו. ומכיוון שבליבו רק מחשבה אחת לעלות לארץ ישראל, התעניין כהן לאן אוניות אלו עושות דרכן. ולאחר ששמע שאחת מהן, אוניית משא, עומדת להפליג לארץ ישראל, הסתנן לתוכה. אונייה זו אמורה הייתה להוביל מצרכי מזון לארץ. בבטן האונייה היו סדורים שקי סוכר, שקי קמח וכדומה. מהיותו עדיין ילד צנום ולא מגודל ביותר, יכול כהן לדחוק עצמו בין אותם שקים ולהתחבא ביניהם כדי שלא ירגישו בו. יומיים חלפו עד שהרימה לבסוף האונייה עוגן והחלה לנוע. כל אותה העת ישב הנער יצחק במסתורו רועד מפחד פן יתגלה ויוּרד אל החוף. יתר על כן, במשך הימים הללו לא בא אל פיו לא מזון ולא טיפת מים. ואולם, גם כשהפליגה האונייה ללב ים, עדיין לא העז לצאת מבין השקים שמאחוריהם הסתתר. וכך ישב במחבואו בלב חרד, מתייסר ברעב ובצמא, ולא ידע מה יהיה בסופו. פתאום קלטה אוזנו צלילי שפת היידיש. והנה שתי דמויות חומקות עוברות לידו. ליבו החל הולם בחוזקה מרוב התרגשות. כהן החליט להמתין לשעת כושר כדי לצאת ממחבואו ולחפש אחריהם.

כשהחשיך היום, יצא הנער להתחקות אחרי שני היהודים האלמונים. משעלה על הסיפון, ראה שם שני אנשים זקנים, השרועים על מצעיהם הפרושים על הרצפה, שקועים בתרדמה. לפי לבושם, פאות לחייהם וזקנם, הבחין מייד כי לפניו יהודים. בהיסוס החל לכעכע בגרונו, והללו התעוררו מייד. כמעט פרחה נשמתם מרוב בהלה בראותם את הנער הניצב לפניהם, שכן ידעו שהם הנוסעים היחידים באונייה זו. הוא נחפז אפוא להציג עצמו לפניהם. הוא סיפר להם שזה שלושה ימים לא בא אוכל אל פיו. אחד הזקנים קם מייד להביא לו מאכל ומשקה. ולמן הרגע הזה נטלוהו הזקנים בחסותם, וטרחו לספק לו מים ומזון כל ימי הנסיעה.

ככל שקרבה האונייה לחופי הארץ, כך גברה דאגת הזקנים כיצד יעלה בידי הנער לרדת עימם אל חופה של יפו בלי שייתפס ויישלח חלילה חזרה למקום שבא ממנו, שהרי רישיון כניסה לארץ לא היה בידו. והנה כשהגיעו למצרים, לנמל פורט סעיד, עלו על סיפונה כמה אנשים שמגמת פניהם ארץ ישראל, ובהם אישה, שהייתה מטופלת בילדים רבים.

סוף-סוף הגיעה האונייה בשעה טובה לנמל יפו. ואכן, כאן נתגלה אומץ ליבו של הנער יצחק: משהשליכה האונייה עוגן, עלו על סיפונה הסוורים כדי להוריד את נוסעיה ולפרוק את מטענה. קולות צעקותיהם נשמעים מסוף האונייה ועד סופה, והכול היה בא כמרקחה. והנה ברגע זה, כשהכול אצים-רצים והמהומה רבה, יצא כהן ממחבואו בלי שישגיח בו איש, ומיהר להצטרף לחבורת ילדיה של אותה אישה. והיות ולא ראתה אותו בעת המסע, חשבה לתומה שהוא בוודאי בנו של אחד הסוורים, שעלו אך זה עתה על האונייה. וכך מתבולל ביניהם, וכך נמצא גם הוא בסירה, שהביאה אותם אל הגומרוג, שהוא בית ביקורת הגבולות והמכס שביפו. בית הגומרוג היה בניין של שתי קומות, שמדרגות מוליכות בו מבחוץ מקומה לקומה, ולאורכן נמשך מעקה צבוע בחום וחלקלק.

בבית הגומרוג היו טרודים מאוד; ידי הפקידים במקום היו מלאות עבודה. הם התרוצצו הנה והנה, עלו וירדו בהולים במדרגות, והאנדרלמוסיה הייתה רבה. היה עליהם לבדוק את רשימת הסחורות שהגיעו ואת רשימת הנוסעים ולשחררם. ודווקא בשעה זו מצא לו יצחק הזדמנות למעשה משובה, כדרכם של נערים קטנים. היה רוכב על המעקה וגולש עליו למטה, כשראשו מורכן ופניו מוסתרות מעין רואים. ברוב תבונתו ביקש לעשות רושם של תינוק שאין לו בעולמו אלא משחקים, ולהימצא מה שיותר קרוב אל פתח היציאה כדי שיקל עליו בבוא שעת הכושר להסתלק מן המקום. כך הוסיף בשלו, עולה למעלה וגולש למטה וחוזר חלילה. וכאשר פנה אליו אחד הפקידים ושאלוֹ בחטף: "הי אתה נער, היכן הניירות שלך?", ענה לעומתו מניה וביה: "אמא למעלה, היא כבר מסדרת הכול". והנה בזה הרגע מופיעה אותה אישה עם עדת ילדיה, והכול נדחפים לעבר שער היציאה. מיהר כהן להצטרף אליהם ויחדיו הגיעו אל הפקיד, הניצב בשער היציאה ובודק את ניירותיהם של היוצאים. משראה הלה את האישה עם גדוד ילדיה, הנסחבים אחריה ותינוק צורח בזרועותיה, מיהר לחתום על ניירותיה בלי להעיף לעברה מבט שני. כך נכנס כהן לארץ בלי אשרת כניסה, ושני הזקנים נתנו לו מעט כסף לדרך.