ארכיון מחבר: hadarperry

טוב שכן קרוב מאח רחוק

הפתגם טוב שכן קרוב מאח רחוק מקורו בספר משלי. פירוש הפתגם הוא ששכן, הקרוב אליך קרבה גאוגרפית, טוב מאחֵר שהוא בן משפחה, הגר במרחק רב, שֶכּן התראוּת רצופה ויומיומית עם השכן יש בה כדי להביא לקרבה רגשית, ואילו אח המתגורר בריחוק מקום מתנתק רגשית מאחיו, ואינו ער למצוקותיו.

להלן כמה פירושים לדברים. רש"י כותב על אתר: "טוב שישכון ביניכם הקרוב לקוראיו משתבואו אצל אח שנתרחק לאמור יקרבו ימי אבל אבי וגו'". מצודת דוד כותב על אתר: "יותר טוב שכן הקרוב עמך בכל עת כרע אהוב מאח הרחוק ממך ולא יתחבר עמך". ואילו מלבי"ם כותב על אתר: "מי שהוא קרוב לך על ידי שהוא שוכן אצלך תמיד ממי שהוא רחוק, הגם שהוא אח".

פתגם זה חדר גם ללדינו:  mejor es un buen vino que un hermano o un primo   [= עדיף שכן טוב מאח או מבן דוד]. פתגם זה קיים גם בערבית. בערבית אומרים: جَارُكَ ٱلْقَرِيب وَلَا أَخُوكَ ٱلْبَعِيد [=שכנך הקרוב ולא אחיך הרחוק]. פתגם דומה קיים גם ביידיש: גלײַכער אַ היימישער גנבֿ איידער אַ פֿרעמדער רבֿ [=עדיף גנב מוּכר מרב זר].

משפחת כהן בכפר תבור: לקט סיפורים

דוד כהן ואהרן כהן, ממייסדי כפר תבור, וצאצאיהם תרמו רבות לפיתוח המושבה כפר תבור. ליקטתי קמצוץ של סיפורים עליהם מחומר היסטורי ומספרים על המושבה. מסיפורים אלו עולה הוויי החיים שלהם במושבה. אשמח לקבל עוד סיפורים מבני המשפחה הענפה.

לקריאת החוברת לחץ כאן

איטה ושלמה וילדר

שלמה וילדר נולד בשנת 1847 בעיר מוינשט שברומניה, ונפטר בזיכרון יעקב בשנת 1935. שלמה נישא לאיטה בשנת 1877. איטה אף היא נולדה במוינשט בשנת 1856, ונפטרה בשנת 1941 בזיכרון יעקב. שלמה ואיטה וילדר יצאו מהעיר מוינשט בשנת 1882 לארץ ישראל עם בִתם הבכורה רחל. עִמם עלה גר אחיה של איטה משה יעקב אריזון, שהיה אז בן עשר. הם היו מן המתיישבים הראשונים של זמארין, הלוא היא זיכרון יעקב. רחל נישאה לאהרן כהן, ויחד היו ממייסדי כפר תבור. בנם משה יעקב כהן, סבא רבא שלי, היה ראש המועצה הראשון של כפר תבור. להמשיך לקרוא

רעשן

רעשן הוא כלי שעשועים של ילדים, המשמיע קול רעש אגב הנעה או סיבוב. הילדים נוהגים להרעיש ברעשנים כשמשמיעים את השם המן בקריאת המגילה בפורים. איתמר בן אב"י מספר בספר חצוף ארצישראלי שהוא המציא את המילה רעשן. כך הוא כותב (עמ' 46): "ומן הפועל רעש יצרתי רעשן של פורים". לרעשן קראו לפנים קשקשן. למשל, בספר הזיכרונות של מאיר יעקב פרייד (1871–1940), סופר ומתרגם יידי, ימים ושנים, שנכתב ביידיש במקור, ויצא לאור בשנים תרצ"ח–תרצ"ט, כתב המתרגם אברהם זמיר: "קשקשן אחד גדול (הותקן) לצרכי הקהלה (לפורים) דומה לפטיש גדול". כמו כן, ש"י עגנון כתב בעיתון מאזניים, שיצא לאור בטבת תשכ"ג: "קשקשן של פורים וסביבון של חנוכה".  להמשיך לקרוא

דת ולאומיות במושבות הגליל התחתון

הגליל התחתון היה אזור ההתיישבות היהודית האחרון בתקופת העלייה הראשונה. הפעילות באזור החלה בשנת 1899, כשנקנה גוש אדמות נרחב של 30,000 דונם לערך, ונוסדה חוות ההכשרה סג'רה. ב-1901 הוקמו המושבות מסחה (כפר תבור) יבנאל ומנחמיה (מלחמיה), ב-1902 הוקמה סג'רה (אילניה) ובית וגן ב-1903. רוב מייסדי מושבות הגליל התחתון היו ותיקים בארץ, ומנו בעיקר אנשי מושבות מחוסרות קרקע (בני איכרים, פועלים וותיקים), שהגיעו לגליל התחתון ממושבות הגליל העליון או השומרון. המתיישבים היו דתיים שומרי מצוות. במאמר הזה אבחן כיצד הצליחו המתיישבים למלא את המצוות למרות הקשיים שניצבו לפניהם, כגון מחסור בתשתיות של מים וחשמל והתנכלויות של בדואים מהסביבה דווקא בשבת. להמשיך לקרוא

אלקה גודל – המיילדת הראשונה של כפר תבור

אלקה גודל נולדה בירושלים בשכונת מאה שערים בשנת 1879. היא נכדתו של יעקב ספיר, חוקר כתבי יד, שד"ר ומחבר הספר אבן ספיר. חיתנוה בגיל צעיר, אך כשבגרה התגרשה מבעלה. לאחר מכן  נסעה לווינה ללמוד מיילדוּת. אביה תמך בה כלכלית. הוא שלח לה שתי לירות סטרלינג כל שלושה חודשים, אך הסכום לא הספיק לה למחייתה. בלית ברירה פנתה להרצל, שהתעניין בכל יהודי מארץ ישראל שהגיע לווינה, וביקשה את עזרתו. בשנת 1901 סיימה את לימודיה וחזרה מווינה לארץ ישראל. מפאת גילה הצעיר שלח אותה יק"א לזיכרון יעקב לשמש מחליפה למיילדת המקומית. מכיוון שהייתה אז צעירה, שטרם חוותה בעצמה לידה, קיבלו אותה בי המושבה בחוסר אמון. ורק לאחר כמה לידות מוצלחות השתנה היחס כלפיה, והיא הוזמנה מרצון ליילד. גודל סיכמה תקופה זו באומרה: "בזיכרון רכשתי את הפרקטיקה המקצועית שלי במקצוע העזרה בהבאת ילדים לעולם". להמשיך לקרוא

מוות מקדחת בארץ ישראל בתחילת המאה העשרים

ארבעה אחים של סבא רבא שלי משה יעקב כהן מתו מקדחת. כך סיפר על דרך מותו של בנימין, אחד האחים, בספר המסחאים של מרדכי קרניאל: בשנים הראשונות למושבה כפר תבור לא היו רופאים במקום. הרוקח נתן תרופות לחולים. חולה אנוש היה נשלח לבית החולים בטבריה או לבית החולים בנצרת או לבית החולים בזיכרון יעקב. בנימין חלה בקדחת. בלע חינין (תרופה לקדחת), אך מצבו החמיר. המשפחה החליטה להעבירו לטיפולו של ד"ר הלל יפה בזיכרון יעקב, כי הסבים משה ואיטה וילדר גרו במקום. על משה יעקב כהן הוטל להסיע את בנימין לרופא. החולה והמלווה רכבו על פרדות. בדרך, במרחק לא רב מזיכרון יעקב, גבר חוליו של בנימין. נעצרו למנוחה קלה, ולפתע ראה האח שבנימין מפרפר. הוא ניסה להחיותו, אך ללא הצלחה, ובנימין לבסוף מת. משה יעקב כהן הרים את אחיו בנימין, העמיס אותו על גב הפרדה, קָשַרוֹ בחגורות, והובילו לבית הסבים בזיכרון יעקב. בנימין נטמן בבית העלמין של זיכרון יעקב. להמשיך לקרוא

יוחנן פערלאָוו

לכבוד יום הזיכרון לשואה ולגבורה כתבתי כמה מילים ביידיש לשיעור יידיש בבר-אילן על קורות חייו של יוחנן פרלוב בשואה ועל הקשר שלו לסבא רבא שלי הרב בנימין גרושבסקי. להלן הדברים: להמשיך לקרוא

סיפורים מכפר תבור בנושא ביטחון

סיפורים מכפר תבור בנושא ביטחון

להלן סיפור של השומר אברהם דרויָן, יליד פתח תקווה ומרכז ארגון השומרים העבריים, מתוך הספר יחידי מול שדות על רכישת כלי נשק מכפר כמא בעזרתו של מיכאל ז'יבליק, בן כפר תבור:

קיץ 1935. מאז עזב את השמירה בכפר סבא, חלפו שש שנים. בשנים אלו התחלפו בה כמה שומרים, ולכולם היה נכון לעזור ולתרום מניסיונו בכל עת שביקשו זאת. בייחוד התיידד עם חנן ז'יבליק, עלם צעיר שהגיע מכפר תבור, והתמסר לשמירה בכל נפשו ומאודו. דרוין ידע שהוא עושה את עבודתו בנאמנות. הוא ראה בו אח צעיר. ביתו של דרוין היה תמיד פתוח לפניו. יחסי ידידות התפתחו גם עם הוריו ועם אחיו. להמשיך לקרוא

אביב

המילה אביב נגזרה מן השורש אב"ב, שפירושו לצמוח, לפרוח. ומכאן קיים הביטוי "נקטף באִבּוֹ", כלומר נקטף בצמיחתו, עוד בטרם הסתיימה. בלשון המקרא ובלשון חכמים למילה אביב יש שני פירושים, ואלו הם: 1. השיבולים כשהן כבר בקנה ועודן ירוקות, כגון "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה, נֻכָּתָה:  כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב, וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל" (שמות ט, לא); "על שלשה סימנין מעברין את השנה על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה" (תוספתא, סנהדרין, ב, ב); 2. עת השנה אחרי החורף כשהתבואה ירוקה בשדה, התקופה שבין הפריחה והבשלת התבואה בשדה. בספרות התלמודים והמדרשים העתיקים הפירוש הוא עונת השנה אחרי הסתיו, מן ניסן ועד תמוז, כגון "דרוד אחד לא יבשר האביב" (נוה שלום, א, ו). בעברית החדשה אביב הוא כינוי פיוטי לשנות הנעורים, כגון "ורנים בי עשרים אביביי" (רחל).