ארכיון מחבר: hadarperry

אלקה גודל – המיילדת הראשונה של כפר תבור

אלקה גודל נולדה בירושלים בשכונת מאה שערים בשנת 1879. היא נכדתו של יעקב ספיר, חוקר כתבי יד, שד"ר ומחבר הספר אבן ספיר. חיתנוה בגיל צעיר, אך כשבגרה התגרשה מבעלה. לאחר מכן  נסעה לווינה ללמוד מיילדוּת. אביה תמך בה כלכלית. הוא שלח לה שתי לירות סטרלינג כל שלושה חודשים, אך הסכום לא הספיק לה למחייתה. בלית ברירה פנתה להרצל, שהתעניין בכל יהודי מארץ ישראל שהגיע לווינה, וביקשה את עזרתו. בשנת 1901 סיימה את לימודיה וחזרה מווינה לארץ ישראל. מפאת גילה הצעיר שלח אותה יק"א לזיכרון יעקב לשמש מחליפה למיילדת המקומית. מכיוון שהייתה אז צעירה, שטרם חוותה בעצמה לידה, קיבלו אותה בי המושבה בחוסר אמון. ורק לאחר כמה לידות מוצלחות השתנה היחס כלפיה, והיא הוזמנה מרצון ליילד. גודל סיכמה תקופה זו באומרה: "בזיכרון רכשתי את הפרקטיקה המקצועית שלי במקצוע העזרה בהבאת ילדים לעולם". להמשיך לקרוא

מוות מקדחת בארץ ישראל בתחילת המאה העשרים

ארבעה אחים של סבא רבא שלי משה יעקב כהן מתו מקדחת. כך סיפר על דרך מותו של בנימין, אחד האחים, בספר המסחאים של מרדכי קרניאל: בשנים הראשונות למושבה כפר תבור לא היו רופאים במקום. הרוקח נתן תרופות לחולים. חולה אנוש היה נשלח לבית החולים בטבריה או לבית החולים בנצרת או לבית החולים בזיכרון יעקב. בנימין חלה בקדחת. בלע חינין (תרופה לקדחת), אך מצבו החמיר. המשפחה החליטה להעבירו לטיפולו של ד"ר הלל יפה בזיכרון יעקב, כי הסבים משה ואיטה וילדר גרו במקום. על משה יעקב כהן הוטל להסיע את בנימין לרופא. החולה והמלווה רכבו על פרדות. בדרך, במרחק לא רב מזיכרון יעקב, גבר חוליו של בנימין. נעצרו למנוחה קלה, ולפתע ראה האח שבנימין מפרפר. הוא ניסה להחיותו, אך ללא הצלחה, ובנימין לבסוף מת. משה יעקב כהן הרים את אחיו בנימין, העמיס אותו על גב הפרדה, קָשַרוֹ בחגורות, והובילו לבית הסבים בזיכרון יעקב. בנימין נטמן בבית העלמין של זיכרון יעקב. להמשיך לקרוא

יוחנן פערלאָוו

לכבוד יום הזיכרון לשואה ולגבורה כתבתי כמה מילים ביידיש לשיעור יידיש בבר-אילן על קורות חייו של יוחנן פרלוב בשואה ועל הקשר שלו לסבא רבא שלי הרב בנימין גרושבסקי. להלן הדברים: להמשיך לקרוא

סיפורים מכפר תבור בנושא ביטחון

סיפורים מכפר תבור בנושא ביטחון

להלן סיפור של השומר אברהם דרויָן, יליד פתח תקווה ומרכז ארגון השומרים העבריים, מתוך הספר יחידי מול שדות על רכישת כלי נשק מכפר כמא בעזרתו של מיכאל ז'יבליק, בן כפר תבור:

קיץ 1935. מאז עזב את השמירה בכפר סבא, חלפו שש שנים. בשנים אלו התחלפו בה כמה שומרים, ולכולם היה נכון לעזור ולתרום מניסיונו בכל עת שביקשו זאת. בייחוד התיידד עם חנן ז'יבליק, עלם צעיר שהגיע מכפר תבור, והתמסר לשמירה בכל נפשו ומאודו. דרוין ידע שהוא עושה את עבודתו בנאמנות. הוא ראה בו אח צעיר. ביתו של דרוין היה תמיד פתוח לפניו. יחסי ידידות התפתחו גם עם הוריו ועם אחיו. להמשיך לקרוא

אביב

המילה אביב נגזרה מן השורש אב"ב, שפירושו לצמוח, לפרוח. ומכאן קיים הביטוי "נקטף באִבּוֹ", כלומר נקטף בצמיחתו, עוד בטרם הסתיימה. בלשון המקרא ובלשון חכמים למילה אביב יש שני פירושים, ואלו הם: 1. השיבולים כשהן כבר בקנה ועודן ירוקות, כגון "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה, נֻכָּתָה:  כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב, וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל" (שמות ט, לא); "על שלשה סימנין מעברין את השנה על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה" (תוספתא, סנהדרין, ב, ב); 2. עת השנה אחרי החורף כשהתבואה ירוקה בשדה, התקופה שבין הפריחה והבשלת התבואה בשדה. בספרות התלמודים והמדרשים העתיקים הפירוש הוא עונת השנה אחרי הסתיו, מן ניסן ועד תמוז, כגון "דרוד אחד לא יבשר האביב" (נוה שלום, א, ו). בעברית החדשה אביב הוא כינוי פיוטי לשנות הנעורים, כגון "ורנים בי עשרים אביביי" (רחל).

יוסף טרומפלדור לא היה גיבור

סבא רבא שלי ירושלים סגל עלה ארצה עם משפחתו ב-1913, והוא בן 15. המשפחה התיישבה בבית אחותו שבכפר תבור. לאחר שעזבו הוריו לתל אביב, נשאר ירושלים בגליל, ובה הסתובב בין המושבות. שם הכיר את יוסף טרומפלדור. ירושלים מספר עליו: "הוא היה גבוה ונחמד ודיבר במבטא רוסי כבד. כמו שכולם יודעים, יד שמאל שלו הייתה קטועה, ואת המושכות היה מחזיק מתחת לבית השחי. ביד ימין החזיק תמיד שוט". להמשיך לקרוא

שטינקר

שטינקר היא מילה ביידיש, ופירושה המילולי מסריח. לאחר מכן הורחבה משמעותה למלשין. בשם הגנאי שטינקר כינו בעולם התחתון היהודי של ורשה את המלשינים למשטרה. התואר המפוקפק הזה הועתק למציאות היהודית הארץ-ישראלית, והודבק לערבים שסייעו לנו. ממילה מהלעג הצבאי חלחלה המילה שטינקר לעולם התחתון. בעולם התחתון אדם שחשוד בשיתוף פעולה עם המשטרה או בהלשנות על חבריו מכונה "שטינקר". עוד כינויים הם "מניאק" או "שתול". אותו עבריין מקבל למעשה חסות מן המדינה בתמורה למידע שהוא מוסר למשטרה. כלומר מדובר בעֵד מדינה. היום מילה זו נפוצה גם בקרב הקהל הרחב במשמעות של מלשין. למשל, בשנת 2007 הפיקו תלמידי בית ספר סרט ששמו שטינקר על ילד שמסר מידע על התנהגות בלתי הולמת של חבריו לכיתה. מן המילה שטינקר נגזרו שני פעלים: הִשְטַנְקֵר ושְטִנְקֵר, ומשמעות שניהם להלשין.

פינג'אן

מקור המילה פינג'אן מתקופת התלמוד מהמילה היוונית פנקס, שפירושה טבלה, גיליון רישום, כגון "הפנקס פתוח והיד כותבת" (אבות ג, טז). מילה זו נהפכה לפינכא בארמית, ופירושה קערה, צלחת. מהמילה פינכא התפתח הביטוי מלחך פינכא, ופירושו מלקק צלחות. ביטוי זה הוא כינוי גנאי לחנפן, לאדם המתרפס לפני גדול ממנו. ביטוי זה נקבע על פי הביטוי המופיע בפסחים מט, א: "בר מלחיך פינכי". וממילה זו נוצרה בעברית בת-ימינו המילה פינך. המילה פינך השתרשה בלהג הצבאי, ופירושה קופסה של פח או של אלומיניום כעין צלחת סגורה, המשמשת כלי אוכל לחייל בהימצאו במחנה בתנאי שדה. המונח עבר לפרסית, ובה בוטאה המילה פֶּנְגָּן. ומן הפרסית חדרה לערבית, ובה בוטאה פינג'אן. בערבית פינג'אן הוא הספלון נטול הידית שנועד ללגימת הקפה. אך בתקופת הפלמ"ח הפכו את הפינג'אן חברי הפלמ"ח לקומקום לקפה, שעובר מיד ליד. כך הוא בשירו של חיים חפר הפינג'אן, שנכתב בשנת 1945:  "סוֹבֵב לוֹ, סוֹבֵב הַפִינְגָ'אן" הטענה היא שמקור המילה הוא  מטעות מהתקופה שלפני קום המדינה. כאשר היו הערבים מזמינים את שכניהם היהודים לקפה, הם היו אומרים להם: "תעאל אשרב פינג'אן קהווה" [=בוא תשתה כוס קפה], והיהודים חשבו שהפינג'אן הוא הכוס שֶבו מכינים את הקפה. להמשיך לקרוא

דוד כהן מכפר תבור: כותב הקמעות

אני מביאה ככתבו וכלשונו חיבור שכתבתי לשיעור יידיש למתמחים באוניברסיטת בר-אילן אצל הגב' ורד קופל:

איך וויל דערציילן אַ מעשֹה וועגן דוד כהן. דוד כהן איז געווען איינער פֿון די גרינדער פֿון כפֿר-תּבֿור. דוד כהן איז געזעסן אויף אַ באַנק אין דער קליניק פֿון כפֿר-תּבֿור. אויף דער פּאָדלאָגע איז געזעסן אַ פֿרוי פֿון איינער פֿון די בעדואינערע שבֿטים וואָס האָבן זיך געפֿינען לעבן כפֿר-תּבֿור. זי האָט געפּרוווּט צו זייגן איר עופֿעלע, אָבער דאָס עופֿעלע האָט געוויינט אָן הפֿסקה. דוד כהן האט געזען אַז דאָס עופֿעלע און זיַין מוטער זיַינען מאָגער. און די ציצקע פֿון דער פֿרוי איז געווען אויסגעמאָגערט. כהן האָט געטראַכט אַז דאָס עופֿעלע איז הונגעריק. דערפֿאַר האָט ער דערקלערט דער פֿרוי ווי קאָכן אַ קאַשע פֿאַר איר עופֿעלע. די פֿרוי איז צוריקגעגאַנגען אין איר שבֿט. מיט עטלעכע וואָכן שפּעטער איז די פֿרוי געקומען אין כהן'ס הויז מיט איר עופֿעלע. דעם עופֿעלע'ס בעקלעך זיַינען געווען פֿול און רויט.  זי האָט געברענגט כהנען אַ מתּנה. און זי האָט אים געבעטן אַז ער זאָל שריַיבן אַ קמיעלע פֿאַר איר. כהן האָט גענומען אַ פּאַפּיר און האָט געשריבן עפּעס. זי האָט געהאָנגען  דאָס קמיעלע אַרום דעם עופֿעלע'ס האַלדז מיט אַ שנירל. די כהן'ס עצות זיַינען געווען העלפֿיק, וויַיל  די עופֿעלעך'ס פּראָבלעמען זיַינען געווען פּשוטע פּראָבלעמען. אַזוי איז דוד כהן געווען דער שריַיבער די קמיעלעך פֿאַר די בעדואינער. איין טאָג האָט מען אים געפֿרעגט וואָס ער שריַיבט אינעם פּאַפּיר. האָט  ער געענטפֿערט: "די פֿינף קופים". "וואס איז די פֿינף קופים?" האָט כהן געענטפֿערט: "קליינע קינדער קאַקן קליינע קופּעלעך".

מקרר

לפי מונחי המטבח של ועד הלשון לשנת תרצ"ח (1938), הארון המשמש לקירור מאכלים יכונה מְקֵרָה. מקור השם בתנ"ך, כגון "וְהוּא יָצָא, וַעֲבָדָיו בָּאוּ, וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה נְעֻלוֹת; וַיֹּאמְרוּ, אַךְ מֵסִיךְ הוּא אֶת-רַגְלָיו בַּחֲדַר הַמְּקֵרָה" (שופטים ג, כד). לפי מלון התנ"ך של יהושע שטיינברג, הכוונה של המילה בתנ"ך היא שאיפת רוח קר בחום קיץ.

להמשיך לקרוא