בעתיד בגוף מדבר מצטרפת תחילית אל"ף, כגון "ותאמר בת-שבע טוֹב אנוכי אֲדַבֵּר עליך אל המלך" (מלכים א ב, יח). בשנים האחרונות נפוצה התופעה הן בדיבור הן בכתב, שצורת יפעל לעתיד מדבר באה במקום צורת אפעל. כלומר התחילית היא יו"ד במקום אל"ף. ואולם עיון מדוקדק בספרים שעוסקים בתיקוני לשון עולה שתופעה זו אינה חדשה כלל. יש עדויות לשיבוש זה כבר משנות השלושים של המאה ה-20. לדוגמה, המורה איטה פקטורית מתל-אביב ריכזה שיבושי לשון שהיו נפוצים בכיתתה בספרהּ מִפִּנָּתִי: רשימות מתוך העבודה בכִתה א, שיצא לאור בשנת 1932. בשיבושים אלו מוחלפת התחילית אל"ף ביו"ד בגוף מדבר בזמן עתיד: "יקנו לי אופניים אז אני ירוץ בשוק, יחפש גנבים וידרוך עליהם"; "בהפסקה הזאת אני יצחיק אותם − תראי"; "מחר אני יביא אנייה". שלמה דב גוייטין בספרו הוראת העברית בארץ-ישראל, שיצא לאור בשנת 1945, נותן דוגמאות לאותה תופעה (אני יבוא, אני יעשה), ומוסיף שמקור שיבוש זה באותה נטייה טבעית של שימת העיצור למחצה יו"ד במקום סתימת הקול אל"ף. תופעה זו נמצאת, למשל, בלהג הערבי של יהודי תימן.
-
הדר פרי
-
הצטרפו ל 693 מנויים נוספים
-
ניתן לבצע סינדיקציה באמצעות RSS
-
הרשומות הנצפות ביותר
-
תגובות אחרונות
-
קטגוריות
-
ארכיון
-
הלשון העברית
-
לימודי ערבית ומזרח תיכון
- האתר האישי של הדר פרי הוא חלק מפרוייקט רשומות. לאתר רשומות.
נקודת ראות 
תגובות
יש בהגייה שלנו המון שיבושים דומים, כגון: גביש (במקום כביש), חז'בון (במקום חשבון), סכוכית (במקום זכוכית). אבל איך קרה שדווקא השיבוש הזה הפך גם לטעות כתיב נפוצה?
השיבושים האחרים שציינת הם פחות שכיחים. אני חושבת שזה קשור למילה אני שמקדימה את הפועל בעתיד. החיריק שלה עוזר לבלוע ולהעלים את האל"ף.
אבל בכל זאת יש הבדל בין צורת דיבור שגויה (שרק בלשנים שמים לב אליה) לשגיאת כתיב רווחת. בזמני (שהיה הרבה אחרי שנות השלושים והארבעים) לא זכור לי בכלל השיבוש הזה.
גם אני, ממרום גילי, אינני זוכר שיבוש כזה בלשון הכתובה. אבל בדיבור – אני מסכים שהיה קיים עוד לפני זמני. לדעתי, מקור השיבוש הוא עצלות (קשה יותר הביטוי של האל"ף משל החיריק) של רבים מן הדוברים. אולי, פה ושם, גם חוסר-ידיעה בסיסי.