הביטוי חג שמח נוצר בעת החדשה בהשפעת היידיש "אַ פֿרייכעלן יום טובֿ". הקשר שבין שמחה לחגים כבר נמצא במקורות, כגון "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם–שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מ); "שִׁבְעַת יָמִים, תָּחֹג לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה: כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְהָיִיתָ, אַךְ שָׂמֵחַ"; "…מפני מה מועדים שבבל שמחים…" (שבת קמה, דף ב).
יש מדקדקים שפסלו ביטוי זה, הואיל וראו בו יידישיזמוס. אחרים סברו שהוא פשוט ופרוזאי, ושאינו נכון מבחינת הלשון, מכיוון שלא ייתכן לומר על חג שהוא שמח: האדם שמח, אבל לא החג. לעומת זאת, מדקדקים רבים מצאו אותו נחוץ. למשל, יצחק אבינרי בחיבורו יד הלשון כותב: "… יש מקפידים לברך בחג: 'מועדים לשמחה!' והמשיב – 'חגים וזמנים לששון!' כן קובע גם ועד הלשון. מטבע זה של ברכה שגור בעיקר בפי אחינו 'הספרדים'. יאה היא למתפללים, בשעת צאתם מבית הכנסת, אך אין היא יאה לכל אדם בכל מקום, וגם לא לכל חג. מה טעם יש לה לברכה זו בחג קצר כחג השבועות, שאינו נמשך בארצנו אלא יום אחד בלבד? לפיכך אני אומר: 'חג שמח מותר לנו'…" אף יצחק פרץ בחיבורו עברית כהלכה מקבל ביטוי זה. להלן דבריו: "אבל צודקים האומרים חג שמח ואינם חוששים מפני טענות המתנגדים. דווקא פשטותה ועממיותה של ברכה זו הן המחייבות אותה. ואשר לדיוק הלשוני הרי הפועל שמוח מתייחס לא רק לאנשים, אלא גם לעניינים. 'הדבר שמח' פירושו: יש בו משום שמחה".
שיהיה לכולנו חנוכה שמח!
נקודת ראות 
תגובות
למה לא נכון מבחינת הלשון? זאת מטונימיה, כמו "הגדר הטובה" (כמו "מוצץ" אגב, מילה מוזרה בתכלית). זה מה שנפלא בלשון, שהיא יכולה לשחק במציאות, זה עולם מקביל.
מרית, על איזה עוד דברים את אומרת שהם שמחים? כי המון דברים יכולים להיות טובים (למשל "מקדחה טובה"), אבל שמח?
אם מישהו היה מאחל לך בבוקר "יום שמח", זה היה נשמע לך קצת מוזר, לא?
כן, אפשר לומר "מסיבה שמחה", אבל לי זה נשמע קצת צולע, "סלנג" כזה, ולא צורת דיבור תקנית.
אף פעם לא חשבתי על זה קודם (תודה, הדר!), אבל באמת יש משהו מוזר בביטוי "חג שמח".