פסנתר

פסנתר הוא כלי נגינה המורכב ממיתרים, קלידים ופטישים הנתונים במסגרת עץ. הפסנתר נמנה הן עם משפחת כלי המיתר הן עם משפחת כלי ההקשה. שמו המקורי של הפסנתר הוא Pianoforte,  והוא חיבור של piano ("חלש") ו-forte ("חזק") על שום היכולת לשלוט על חוזק הצליל שהוא מפיק באמצעות עוצמת הלחיצה על הקליד: צליל חלש – פיאנו – וצליל חזק – פורטה, שלא כמו קודמו צ'מבלו. בשפות רבות נקרא הפסנתר עד היום "פיאנו" (Piano) בתור קיצור לשם זה.

שמו של הפסנתר מוזכר לראשונה בספר דניאל (ג, ה), ושמו שם פסנתרין (פסנטרין). הכוונה בפסנתרין שבספר דניאל לכלי נגינה, והוא מוזכר עם עוד כמה שמות של כלי נגינה.  ספר דניאל כתוב בארמית, אך המילה פסנתרין מקורה במילה היוונית פסלטריון psalterion)). הכוונה בפלסטריון לכלי מיתרים יווני הדומה לנבל, שהיה נהוג לנגן על מיתריו בפריטה או בהקשה.

למילה פסנתר היו כמה כינויים בעברית. היו שכינו אותו כמו המקור באיטלקית פארטא פיאנא. למשל, בעיתון הכרמל מ-13 בדצמבר 1868 נכתב כך: "יוליס זולצער בן החזן המפורסם ר' שלמה זולצער בוויען הפליא להשתלם בחכמת הנגון וביחוד לפרוט על הפארטא פיאנא". בקיצור כונה הפסנתר פיאנו (או פיאנאָ כמו בכתיב ביידיש). למשל, במחזה חשיבותה של רצינות של אוסקר ויילד תרגם המתרגם ישראל חיים טביוב נכתב כך: "מן החדר הסמוך נשמעים צלילי פיאנו".

עוד כינוי הוא נבל. בעיתון עברי אנכי מ-1 בספטמבר 1871 התפרסמה מודעה, ובה הגביר מנדל ליברמן מחפש אומנת לבתו בת העשר. ובה כתוב: "… אשר תבין כן לדבר וכן לכתוב בשפה אשכנזית, ומעט לפרוט על פי הנבל (פיאנא)". מילה זו אומצה בעיתונות העברית אף על פי שהיא מציינת כלי נגינה אחר. ובכל זאת יש דמיון בין שני הכלים הללו: מנעד הצלילים של הנבל זהה לזה של הפסנתר, ועל כן צורת ההלחנה לנבל ולפסנתר דומה מאוד. לעומת זאת, היו שכינו את הפסנתר עוגב. למשל, בעיתון המגיד, שיצא לאור ב-2 ביולי 1903, נכתב כך: "מחיר השיר והתוים לעוגב (פיאנא) 50 קאפ'".

עוד שם לפסנתר היה היגיון. למשל, בעיתון הצפירה מ-9 במאי 1877 נכתב כך: "ובכן נגמר בינן לכונן קאנצערט עלי הגיון (פיאנא) אשר פריו יהיה קדש לצדקה וחסד". ביקשו לקרוא לפסנתר בשם המקראי היגיון בעקבות הפסוק בתהילים צב, ד "עֲלֵי־עָשׂוֹר וַעֲלֵי־נָבֶל, עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר". לעומת זאת, אליעזר בן-יהודה הציע את השם מכושית. הנימוק להצעתו היה שמכוּש מהתלמוד הירושלמי הוא השם לפטישים הקטנים "שמכים על הנימים בכלי הנגינה". עדות להצעתו בעיתון המצפה, שיצא לאור בקרקוב, מ-15 במאי 1908: "מחברת א' לקול יחיד בלוית המכושית (פיאנא)". אך שם זה לא התקבל לבסוף בקרב הציבור הרחב.

ברטה פיינברג הייתה, ככל הנראה, הראשונה שהשתמשה בשם פסנתר. היא נולדה ברוסיה, בוגרת גימנסיה באודסה, וניגנה בפסנתר. עלתה ארצה ב-1882 עם בעלה יוסף. הזוג פיינברג נמנה עם מייסדי ראשון לציון. יוסף פיינברג קנה לאשתו ברטה פסנתר. והפסנתר הזה היה היחיד במושבה. ביתם של יוסף וברטה פיינברג היה מרכז למשכילי המושבה ראשון לציון. בלילות היו באים אליהם איכרים ופועלים ושרים בליווי נגינתה של ברטה.

את המילה פסנתר שאבה ברטה פיינברג מן המילה פסנתרין (פסנטרין), שנזכרת בספר דניאל. מילה זו, כאמור, מקורה ביוונית (psalterion). הסיומת "ין" נתפסה סיומת רבים של הארמית. ולכן השמיטה פיינברג סיומת זו. הפעם הראשונה שנזכרה בה המילה פסנתר בעיתונות הייתה בעיתון המליץ מ-7 בספטמבר 1887: "ולו ילדה קטנה אשר חוננה ג"כ בכשרון לנצח על הפסנתר (פיאנא)". היו מקרים שנמצא גם הכתיב פסנטר. למשל, בעיתון הזמן מ-2 באפריל נכתב כך: "… לא יכול הוא לשמוע בשלוה את 'קשקוש האצבעות' על הפסנטר".

האתר קול המוזיקה