חידושי הלשון של דוד רמז

דוד רמז (דרבקין) נולד ב-1886 בקפוסט שבביאלורוסיה ונפטר ב-1951 בזיכרון יעקב. הוא היה מראשי אחדות העבודה ומפא"י. עלה ארצה ב-1913 ועבד כפועל במושבות. לאחר מלחמת העולם הראשונה היה בין הבלתי מפלגתיים שקראו לאיחוד הפועלים בארץ. הוא נמנה עם מייסדי אחדות העבודה וההסתדרות הכללית. בשנים 1921–1927 עמד בראש המשרד לעבודות ציבוריות (לימים סולל-בונה), ובשנים 1935–1945 היה מזכיר ההסתדרות, ומילא תפקיד פעיל בהקמתן של חברות רבות במסגרת חברת העובדים. בשנים 1944–1948 היה יושב ראש הוועד הלאומי. כמו כן הוא היה ציר בקונגרסים ציוניים וחבר הוועד הפועל הציוני. מ-1948 היה חבר מִנהלת העם, מועצת העם, מועצת המדינה הזמנית והכנסת הראשונה. הוא שימש שר התחבורה הראשון. בחודשי חייו האחרונים היה שר החינוך והתרבות. דוד רמז פרסם שירים, מאמרים ונאומים רבים.[1]

בענייני לשון ראוי לציין שדוד רמז היה חבר ועד הלשון מתש"ב (1942) וחבר הוועדות למונחי ספנות ולמונחי בניין. התרומה שלו לעברית הייתה שהוא היה אחד ממחדשי המילים החשובים בעברית. כאשר חסרו לרמז בעיסוקיו היומיומיים מילים, הוא חידש אותן, לעתים בו במקום, לעתים במחשבה מראש, ורבים מחידושיו נקלטו. ומאחר שעיסוקיו היו בעולם המעשה, חידש מילים מעשיות. כשהיה מזכיר ההסתדרות, חידש מילים מעולם הפועלים, כמו מובטל, תעסוקה, שיכון. כשעסק בענייני ים, חידש מילים הקשורים לנושא, כמו ימאות, סוור ומחפר. כשהיה שר התחבורה, המציא מילים רבות ללשון התחבורה, לרבות את המילה תחבורה. בסוף ספרו טורים הביא מ' שניר רשימה של כל החידושים שלו בלשון העברית.[2]

את חידושו הראשון הביא לעולם בשנת 1924, כששימש ראש המשרד לעבודות ציבוריות, קודמו של סולל-בונה, ונשא נאום על הישגי הפועלים בתחום הבניין. אז הוא חידש את המילה ניקוז. להלן דבריו: "במאמצים קיבוציים רבים כבש הפועל העולה נתיב-עבודה חדש בארץ והקים מצוה לאומית חדשה: בניין עברי למלוא בית קיבולו – חפירה עברית, ניקוז עברי, בנייה עברית מהמסד ועד הטפחות, גמלות וחמרות עברית, סבלות חוף עברית, סיתות עברי, חציבה עברית".

בשנת 1946 כלאו האנגלים את דוד רמז במחנה המעצר בלטרון. במעצר היה לו פנאי רב, והוא, שהיה חובב ארכיאולוגיה, כתב לעיתון העצורים מאמר על שרידי האדם הקדמון שנמצאו בכרמל. במאמר השתמש במושג "המִמצא האכיאולוגי", וכך הביא לעולם מילה זו.

בכל הנוגע לימאות הוא חידש את המילים אשרה, דחפור והשקת אניות. דוד רמז חידש את המילים מחפר ודחפור כבדרך אגב בנאום שלו כשהיה שר התחבורה. בעניין הצירוף השקת אניות מסופר בעיתון הארץ מ-4 ביולי 1951: "בא כוח חברת 'צים' פנה לשר [התחבורה] דוד רמז ז"ל בבקשה למצוא מונח עברי לפעולת הורדת אניה מהמספנה הימה. השר הרהר רגע, ניגש לארון הספרים ונטל מסכת מקואות והראה על הכתוב: 'עריבה [גיגית] שהיא מלאה כלים והִשִּׁיקָהּ למקוֶה' (תוספתא מקוואות ה, ב). ואז גרס: להשיק אנייה אל המים, והפעולה השקה". ובנאום שנשא באלול תש"ט על חידוש התנועה בקו הרכבת חיפה–תל-אביב כך אמר: "מי שנזדמן לו להיות במקום זה לפני שלושה שבועות וראה כתריסר מחפרים ודחפורים למיניהם מגביהים את עפר המקום…".[3] חודשיים לפני כן חידש דוד רמז את המילה טַיִס בפרק התחבורה מתוך דו"ח לכנסת על שירותי משרד התחבורה: "ואני עובר ברשותכם לשאלות תחבורת החוץ, שהיא בעיקרה שאלת השיט והטיס…"[4]

לדוד רמז הייתה נטייה להשתמש במילים מהשמות הסגוליים, המסתיימים במלעיל. באופן הזה חידש את המילה צוות. כך אמר בוועידה העולמית של החבל הימי לישראל: "מובטחני כי תיפקחנה עיני בחורי ישראל העובדים בצוות הים שלנו…".[5] על אותו משקל הוא חידש גם את המילים כנס וותק. את המילה כֶּנֶס חידש במיוחד לסדרת ישיבות של הכנסת (כנס הקיץ וכנס החורף של שנה אחת הם מושב). ואולם, לא עבר זמן רב, והמילה כנס יצאה מתחום הכנסת ונעשתה מילה נרדפת לכינוס.[6]

לא כל חידושיו התקבלו ונכנסו ללשון. למשל, בקיץ 1950 ליווה מטעם הממשלה את ארונו של הרצל, שהובא מווינה לקבורה בירושלים. הוא כתב שורות מעטות על המסע וניסה לחדש שתי מילים בלא הצלחה. רבטס ביקש לקרוא לטייס הראשי, ורבכונן – למכונאי הראשי. כך אמר: "התוועדתי קצת אל הבחורים מאנשי הצוות, בחורי ישראל כולם – רבטס יהודי, עוזרו יהודי, רבכונן וחבריו, יהודים צעירים".[7]

הנאום שהוא חידש בו הכי הרבה מילים היה נאום ארוך שנשא בסוף 1949 – דו"ח על פעולת משרדו, שכלל גם את משרד הדואר. באותו נאום הביא רמז לעולם את המילים האלה: המראה, מִמסר, חד-סִטרי, מבדוק, מונית, מרכזת (טלפון) ורישוי.[8] בקשר למונית, יצאו בלשנים רבים נגד חידוש המילה הזאת, וחשבו שאין צורך בו. למשל, יצחק אבינרי בספרו יד הלשון כותב כך: "טקסי (או טכסי) – מלה בינלאומית היא, ולא עוד אלא שמשקל עברי לה וצליל עברי לה: משקלו כמשקל רגלי וקלפי ושכוי, ואנו משתמשים בה אף בעברית צחה (אמנם לא בהוראת מכונית: טכסי עצה!). יתר על כן: על השם 'עגלות צב' דרשו חז"ל: 'אין צב אלא מטוקסות', והוא כנראה לשון תחמושת. ואם חז"ל יהדו עוד לפני אלפיים שנה טכס וטקס וטכסיס – כלום יש טעם כלשהו לדחוק עתה מלשוננו את הטקסי?".

דוד רמז אף העניק שמות לחברות לאומיות. בהיותו שר התחבורה פרסם מסמך בדבר הקמתה של חברת תעופה ישראלית אזרחית. הוא הציע את השם "אל על", שהוא שאוב מן המקורות: "ואל על יקראוהו" (הושע יא, ז). הוא המציא את השם "סולל-בונה" במקום "המשרד לעבודות ציבוריות". הוא גם נתן שמות ליישובים. את השם ליישוב דורות, שהוא קיבוץ שהוקם ב-1941 במערב-צפון הנגב ליד שדרות, העניק דוד רמז. היישוב נקרא על שמם של דב הוז ובנות משפחתו רבקה ותרצה, שנהרגו בתאונת דרכים בדרכם לשליחות יישובית-הסתדרותית.[9]

לסיכום, בהספד שנשא אברהם אלמליח, חבר כנסת בכנסת הראשונה, ב-21 במאי 1951 בישיבה מיוחדת בכנסת לזכרו של דוד רמז מוזכרים יחסו לעברית ויופי חידושי הלשון שלו: "…כי דוד רמז היה גם משורר וסופר עברי, אף על פי שלא עשה את השירה והספרות למקצוע חייו. הוא היה סייפא וספרא, אביר-הסגנון, אמן-הביטוי, סופר בעל ידיעות אנציקלופדיות, איש האשכולות במשמעותה הנאה והמדעית של המלה. וחידושיו הלשוניים מרובי-הגוונים ועשירי-הצלילים זכו להתאזרח בשפתנו ובנחלת ספרותנו, בלי שאיש ידע מי היה יוצרם ומחוללם, מי אביהם ומכונן אשיותיהם, והכל בכוח רעננותם הבלתי פוסקת. בכל חידושיו הלשוניים מופיעה דמותו של דוד רמז כמחדש ובלשן, הדולה פנינים יקרות מנבכי הספרות העתיקה והחדשה; יוצקן בדפוסים חדשים ומלבישן צורה מחודשת, בכוח כשרונו לטבוע מטבעות חדשות וצירופי-מלים, שמראה להם וברק להם, וגם צליל בעל הד. לשונו העברית היתה עשירה, מדוייקת, שופעת הברקות וציורים שיריים טבעיים, המכניסה רוח חיים אל כל המראות המתגלים לפנינו".[10]

[1] עמוס כרמל, "רמז (דרבקין), דוד משה", הכול פוליטי: לקסיקון הפוליטיקה הישראלית, כרך ב, עמ' 1035.

[2] דוד רמז, טורים, תל-אביב תשי"ב, עמ' 571– 573 (להלן: רמז, טורים).

[3] רמז, טורים, עמ' 480.

[4] שם, עמ' 475.

[5] שם, עמ' 488.

[6] מתוך המאמר "עברית ממשכן הכנסת", שהתפרסם באתר המרשתת של האקדמיה ללשון העברית: http://hebrew-academy.org.il/2012/02/06/%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%9E%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%9F-%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%AA./

[7] רמז, טורים, עמ' 355.

[8] שלמה שבא, "חידושי רמז", עת-מול, י"ז, 3 (101), עמ' 13.

[9] חנן הימן, "מצבה חיה", בתוך המדור בשולי דברים, דבר, 20.1.1971, עמ' 14.

[10] מתוך: "דברי הכנסת: הישיבה המאתיים-וחמישים-וארבע של הכנסת הראשונה", יום שני, ט"ו באייר תש"א (21 במאי 1951), ירושלים, בניין הכנסת, שעה 16:15.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: