סמיכות

הסמיכות היא צורת חיבור וקישור של שני שמות או יותר באופן ששם אחד נסמך ודבוק אל השם הבא אחריו. השם הראשון בצירוף מכוּנה נסמך, והשני סומך. יש כמה סוגי סמיכויות, כגון סמיכות השייכות (כבשת הרש); סמיכות החומר (קיר אבנים); סמיכות הפועֵל והפעול (שופטי העם); סמיכות הזמן (עיתון ערב); סמיכות המקום (שושנת יריחו); סמיכות הקיבול (ספלי תה); סמיכות ההפלגה על ידי הכפלה (שיר השירים).

הייחוד של השפה העברית הוא צורת הסמיכות. על כך כתב המשורר יעקב שטיינברג:

זכור, כי לשפה העברית יש סגולה אחת מיוחדת, אשר בגללה היתה לשפת כל הדמויות אשר בעולם! בלשון הדקדוק אתה קורא לזה: תכונת הסמיכות של המלים, ואולם בעצם הדבר היא נשמת השפה… היא ממלאה תפקידים מרובים: היא יודעת לדייק, לצמצם וגם ללכת בכל שביל צר אשר יטנה שמה הדמיון… מלה עברית בודדת ערירה היא, עקשה, מסבה את עיניה מנגדך כבת-נכר שבויה, ואולם אם תמצא לה אחות, הרי בן-רגע יהפך לבה הקר לטוב; במעוף-עין כורתת היא ברית עם המלה הנצמדת אליה, והיא מפקירה לברית-האחוה הזאת את כל יופיה, את כל סודותיה, את כל רחשי-האהבה, הנבראים מתוך אהבה. שתי המלים הסמוכות חדלות לחיות את חייהן הנבדלים, ובצוותא מהוות הן עולם קטן ומלא… תאומות המלים העבריות המצומדות חודרות לכל, פותחות את כל השערים, כובשות את עצם הדברים.

להלן כמה כללים הנוגעים לסמיכות:

1. לעולם אין כל חציצה בין נסמך לסומך, אף לא חציצת אות. לפיכך אין לומר לפני כשבועיים, בעוד כיומיים. הנכון הוא לומר: לפני שבועיים בערך (או בקירוב), בעוד יומיים בערך.

2. יש להשתמש בסמיכות או בסמיכות מפורקת לציון החומר שהכלי עשוי ממנו, כגון צנצנת זכוכית או צנצנת של זכוכית, אך לא צנצנת מזכוכית.

3.   אין לסמוך שמות לתארים. מכיוון שהמספרים החלקיים הם שמות, אין להסמיכם לתארים. לפיכך יש לומר גדול למחצה (ולא חצי גדול), מלא לשליש (ולא שליש מלא), גבינה שמנה לרבע (ולא גבינה רבע שמנה).

4. יש להימנע מדו משמעות בסמיכות. למשל, בצירוף בחירת הנשיא אין ידוע אם הנשיא בחר או שבחרו בו. לשם כך יש לפרק את הסמיכות לפי המשמעות הרצויה: הבחירה בנשיא (בחרו בנשיא); הבחירה של הנשיא (הנשיא בחר). לעתים הוספת שם תואר לסמיכות עלולה ליצור מבע דו-משמעי. לשם הבהירות כדאי לפרק את הסמיכות. לדוגמה, בביטוי רעיון העם הנעלה אין ברור איזו מילה מתארת המילה נעלה: את הרעיון או את העם. משמעות אחת היא הרעיון הנעלה של העם, והמשמעות השנייה היא הרעיון של העם הנעלה.

5. אין שני שמות באים לפני סומך אחד, אלא הראשון בא לפניו והשני אחריו עם כינוי הקניין, כגון "מרכבות פרעה וחילו" (שמות טו, ד) ולא מרכבות וחיל פרעה; "נערות אסתר וסריסיה" (אסתר ד, ד) ולא נערות וסריסי אסתר. אמנם אנו מוצאים חורגים מכלל זה, בייחוד כששני הנסמכים קרובים ביניהם קרבת עניין, כגון "שקיעת וזריחת החמה" (רש"י, מגילה, יז ע"א), אולם אין לומדים מיוצאים מן הכלל. עוד אפשרות היא להשתמש בסמיכות מורכבת, כגון התמזגותם והשתלשלותם של הכוחות.

6. אין מניעה בעברית מבחינה דקדוקית לנקוט שלשלת של נסמכים, שבה כמה שמות קשורים אלו באלו כסומכים ונסמכים כאחד, כגון "פרי גֹדל לבב מלך אשור" (ישעיה י, יב). אך מבחינה סגנונית מוטב לפרק את שלשלת הנסמכים לחוליותיה. בייחוד יש להשתמש במקרים כאלה ב"של" או באות היחס ל' עם אשר או בלעדיה או באותיות מ"ם ובי"ת. למשל, במקום ספירת תושבי ערי מדינת ישראל יש לכתוב ספירת התושבים בערי מדינת ישראל.

7. אם סומכים אחדים שייכים לנסמך אחד, באים הם זה אחר זה לאחר הנסמך, כגון "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון" (דברים ח, ח). אבל לפעמים חוזר ונשנה הנסמך, בייחוד כשהסומכים הם מסוגים שונים, כגון "ברוך פרי-בטנך ופרי-אדמתך ופרי-בהמתך" (דברים כח, ד).

8. סיום הריבוי בא לרוב רק בנסמך ולא בסומך, הנשאר במספר יחיד, למשל אנשי אמת, עורכי דין, בתי ספר;  ויש שהסומך בא גם הוא ברבים, בייחוד בלשון המשנה, למשל בתי כנסיות, בעלי בתים, בעלי אומנויות, ראשי פרקים, ערבי שבתות.

9. הכינויים מצטרפים לסומך ולא לנסמך, למשל בית ספרי, צאן מרעיתו, מוסר שלומנו.

10. הנשוא מתאים תמיד לנסמך ולא  לסומך, כגון בית הספרים הלאומי עדיין סגור. הדבר נכון גם ללוואי, כגון "בשנת היובל הזאת" (ויקרא כה, יג); "ועטרת זהב גדולה" (אסתר ח, טו).

11. בנוגע ליידוע, הרי מיידעים רק את הסומך ולא את הנסמך, כגון בית הספר, חיית הארץ, עץ הגן.